מאת: גַ'מְגוֹן קוֹנְגְטְרוּל רִינְפּוֹצֶ'ה
את הלימודים הבודהיסטיים (דהרמה) ניתן לחלק לדרך הסוטרה ודרך הטנטרה. דרך הסוטרה מתבססת על סיבות, ודרך ה טנטרה מתבססת על פרי. שתיהן משמשות כדרך להשתחרר מהראייה הדואלית על-מנת להגיע למצב שחרור.
בדרך הסוטרה מנותחת תחילה הסיבה לראייה הדואלית. אנו מגלים שהשורש לכך הוא הידבקות אל ה"אני", הבורות שלנו. אחר-כך ממשיכים לנתח. מהיכן בא רעיון זה? מה מהותה של ההידבקות אל ה"אני"? מה הם סימניה? מה היא סיבתה, וכו'? לבסוף אנו מגיעים למסקנה, שזהותנו האישית אינה קיימת באמת. בדרך הסוטרה אנו מתחילים מההבנה שכעת אנו במצב מלא סבל, ואנו מחפשים את הסיבה לסבל זה; ואנו מוצאים שהסיבה היא הפעולות השונות שעשינו קודם. לאחר מכן אנו חוקרים מה הוביל לפעולות אלו ולקארמה שנבעה מהן, ואנו מוצאים שהסיבה היא רגשותינו המטרידים, שבתורם נגרמו שוב על-ידי ראייתנו הדואלית והידבקותנו אל ה"אני". כך אנו מגיעים לנקודה, שבה אנו מגלים שההידבקות אל ה"אני" היא הסיבה לכל התנסויותינו.
בהתבסס על הבנה זו אנו נוהגים על-פי דרך הסוטרה, שבה אנו מקיימים קודם כל את חוקי המשמעת של הגוף והדיבור. אנו גם מגיעים להבנה של התלות ההדדית בין כל הדברים, ושמטבעם אין הם קיימים באמת. שלישית, אנו מנסים לאמץ גישה נדיבה כלפי יצורים אחרים.
בדרך הסוטרה אנו מתקדמים אפוא באמצעות ניתוחם של דברים וחקירתן של הסיבות. בהתבססנו על ההבנה הנובעת מכך אנו מיישמים שיטות שונות. כך אנו מגיעים לנקודה, שבה נהיה חופשיים מסבל. אנו מגיעים לשחרור וגם למצב של ידיעת-כול. אולם דרך זו ארוכה מאוד. אומרים שדרך הבודהיסטווה למצב ה בודהה אורכת שלוש קַאלְפּוֹת אינסופיות. בדרך ה טנטרה, וַגְ'רַאיַנָה, אנו מתקדמים בדרך שונה לגמרי: אנו לא מנתחים סיבות, עובדים ישירות עם חוויותינו האישיות. לדוגמה: כשמופיעים רגשות מטרידים, איננו מנתחים את סיבותיהן, אלא חוֹוים אותם ישירות, ומגיעים לנקודה שבה אנו יכולים להמירם. לכן נאמר שדרך זו עובדת עם הפרי, ולכן היא מהירה מאוד. התוצאה המושגת באמצעות שתי הדרכים זהה: אנו נהיים משוחררים מסבל, ההפרעות הפנימיות שוככות, ואנו משיגים מימוש. ההבדל בין שתי הדרכים הוא רק האופן שבו אנו מתרגלים.
דרך ה טנטרה מתחילה בתנאים מסוימים, השונים מאלה של דרך הסוטרה. דרך זו מתאימה רק למתרגלים בעלי היכולות הגבוהות ביותר, מאחר שאנו עובדים ישירות עם רגשות מטרידים בלי לנתח את סיבותיהם. מצד שני גם אומרים שבזמנים מנוונים אלה מתאימה דרך זו לאנשים בעלי הרגשות המטרידים החזקים ביותר. הסיבה לכך היא שלאנשים אלה אין סבלנות לצבור זכות במשך תקופה ארוכה ולתרגל את דרכו של בודהיסטווה; הם פשוט אינם מצליחים בכך. אם באמת יכולים אנו לתרגל את דרך ה טנטרה ומסוגלים להתמודד עם ההפרעות בתודעתנו, אזי דרך זו מהירה מאוד. אף-על-פי-כן לא נגיע למצב ה בודהה תוך ימים או שנים ספורים.
אומרים תמיד שהווג'ריאנה מביאה את החוויות והתופעות הלא-טהורות לרמה טהורה; אולם אין הכוונה ששינוי זה רק מתבסס על מחשבה או אמונה שהדברים טהורים. מדובר יותר על המרה אמיתית. כדי להיות מסוגלים לעשות זאת, אנו זקוקים ל"שלושת השורשים" (המקורות) של הברכה, המימוש והפעילות. שורש הברכה הוא הלאמה; שורש המימוש (סידהי) הוא היִידם; ושורש הפעילות – מגיני ה דהרמה. הלאמה הוא החשוב ביותר מבין שלושת השורשים, והיידמים והמגינים הם התגלמויותיו של הלאמה. לא היידם ולא המגן נפרדים מהלאמה, ולכן יש ללאמה משמעות מיוחדת מאוד בווג'ריאנה.
כדי להבין כל זאת טוב יותר, כדאי להסתכל שוב על דרך הסוטרה. כאן סומכים על מורה או על חבר רוחני שמורה את הדרך. בהתאם להסבריהם מתרגלים, וכך מתקדמים דרך רמות הבודהיסטווה השונות וחמש הדרכים (צבירה, הצלבה, השקפה, מדיטציה, אי-למידה).
בווג'ריאנה יש למורה משמעות הרבה יותר חשובה. איננו רואים אותו רק בתור מישהו שמורה את הדרך, אלא כבודהה עצמו. בגישה זו יכולה ברכתו של הלאמה לחדור ישירות אל תודעתנו ולפתח ולעורר את זרמה. כדי לאפשר זאת נחוצים שני יסודות: מחד עלינו לתרגל, ומאידך אנו צריכים להיפתח ללאמה ובאמת לראותו כבודהה.
בדרך הסוטרה אנו מתמודדים עם פעולותינו במודעות רבה. אנו משקיעים מאמץ כדי להימנע מכל הפעולות השליליות ולעשות רק דברים חיוביים. אך מאחר שאנו "מלוּוים" כל הזמן על-ידי בורותנו ובגלל הפרעות שונות, אף פעם איננו מצליחים לגמרי, ותמיד שוב עושים משהו שלילי. דרך הסוטרה אורכת זמן כה רב, מאחר שהשאיפה לחיוביות וההפרעות ב תודעה, המפתות אותנו לבצע פעולות שליליות, שרויות תמיד בעימות זו עם זו.
אולם בדרך ה טנטרה קיים יסוד נוסף שקשור ללאמה. בטבעה האמיתי של ה תודעה לא ניתן למצוא שום בלבול; רק הדרך, שבה אנו חוֹוים את הדברים, מוכתמת על-ידי הבלבול. אם נפתח עצמנו ללאמה כשאנו מלאים באמון, ועקב כך נקבל את ברכתו, תונחה תודעתנו להבשלה. כלומר: דרך כוחה של ברכה אנו יכולים לגלות את טבעה האמיתי של תודעתנו. לכן הלאמה – מקור הברכה – חשוב כל כך בווג'ריאנה ונקרא "השורש הראשון".
כדי לקבל את הברכה דרושים כמה דברים. מחד אנו צריכים לפתח אמון מלא ומסירות מוחלטת ללאמה. אין הכוונה להתייחס כך לכל לאמה – אלא רק ללאמה שבחרנו, לאחר שבדקנו ביסודיות כמה מורים, כלומר ללאמה שכלפיו אנו יכולים לפתח אמון מוחלט. מאידך צריך גם הלאמה לבדוק את המתרגל, כדי לוודא שהוא אכן מסוגל לעזור לו.
אם הגענו לוודאות שאנו יכולים לפתח פתיחות מוחלטת כזו ללאמה, יעורר הדבר אמון בלתי מעורער, ועליו באמת להיות בלתי מעורער ובלתי שביר כיהלום. אם אנו מסוגלים לעשות זאת, לא נהיה עוד מושפעים ומוסחים על-ידי מחשבות רגילות. יציבות זו של אמון היא גם סיבה לשם "וג'ריאנה" – מרכבת היהלום, מכיוון שאמון זה כמוהו כיהלום – בלתי שביר. אנשים רבים מאמינים בטעות, שלא קיים הבדל בין מורה וג'ריאנה ומורים אחרים. אולם מורה רגיל יכול להראות את הדרך בצורה ברורה וטהורה לגמרי ולהסביר כיצד להתנהג, מה טבע הדברים וכו'. לעומתו אין מורה וג'ריאנה עובד ומלמד רק באמצעות מילים, אלא בכל הרמות. דרך התנהגות גופו, לימודים מילוליים ובאמצעות השראת תודעתו הוא יכול להוביל את זרם תודעתם של אחרים לבשלות ולשחרור. רק מישהו בעל יכולות כאלו הוא מורה וג'ריאנה אמיתי. קיימים מורים רגילים רבים, אך רק למעטים ניתן לקרוא מורה בווג'ריאנה.
בפנייתו של דורג'ה צ'אנג נאמר, שמסירות היא ראש ה מדיטציה. הכוונה למסירות שעלינו לפתח בווג'ריאנה – סוג של מסירות שמתעורר בנו בצורה טבעית לגמרי, ללא דמיון או רמאות עצמית. כשמסירות זו מופיעה בתודעתנו, שוככות מחשבות רגילות דרך ברכתו של הלאמה, ומתעוררת חוויית ה מדיטציה בטבעיות בלי להשקיע בה שום מאמץ. אז השראת גופו, דיבורו, ותודעתו של הלאמה יכולים להיות יעילים בתוכנו.
אמני קאג'יו מהעבר טענו, שתרגולי ההכנה – נְיוֹנְדְרוֹ – מעמיקים יותר מכל תרגול אחר. הביטוי מתייחס הרבה יותר לגורו יוגה מאשר להשתטחויות, דוֹרְגֶ'ה סֵמְפָּה או הגשות מאנדלה, מכיוון שכאן מקבלים אנו את השראת ברכתו של הלאמה. עבור תרגולים כמו מַהַמוּדְרָה או שלבי פיתוח בהקשר לתרגולי היידם או שלבי הסיום – שש יוגות של נרופה, המתבססות כולן על הניונדרו – יש תמיד להכין את תודעתנו בצורה נכונה, ודבר זה נעשה באמצעות הברכה שאנו חווים בגורו יוגה. רק דרכה אנו יכולים להביא את החוויות הלא-טהורות לרמה טהורה, ולעבוד נכון עם התרגולים האחרים. המסירות שיש לנו כלפי המורה אמורה להיות חזקה יותר מהרגשתנו בראותנו מורה מסוים שמתנהג בחביבות כלפינו. אם הלאמה מחייך או מדבר בחביבות, יכול להתעורר אז רגש של מסירות, אך זהו "התעוררותו של הרגש כתוצאה מתנאים שונים"; לעומת זאת, המסירות ללאמה שלה שואפים היא רגש פנימי עמוק, שאינו תלוי בתנאים חיצוניים כגון אלה. אומנם בתחילת הדרך היא עדיין תלויה בדברים חיצוניים, אך אחר-כך היא הופכת לרגש פנימי, המתעורר ללא תלות בתנאים חיצוניים או חוויות רגעיות. רק כשהתעוררו מסירות עמוקה לחלוטין כזו ואמון בלתי-מעורער, יכולה הברכה לפעול, ומחשבות רגילות וכדומה שוככות בטבעיות. לסימני המסירות יש תיאורים גופניים: דמעות מופיעות בעיניים, ושערות הגוף סומרות; אך כדי שכך יקרה חייב היה להיות לנו קשר עם הלאמה שלנו לאורך תקופות חיים רבות, כי לפתח זאת במהלך תקופת חיים אחת אי- אפשר.
רק אם נקבל ברכה אמיתית, נימצא בעמדה שממנה נוכל לממש את הפרי האמיתי: המימושים המוחלטים, הסידהים הגבוהים ביותר. אם ננסה לפתח רגש מלאכותי של מסירות ואמון בכוח, יהיו הברכה וההשראה רק דמיוניות ומלאכותיות, וכך גם הפרי (התוצאה). המורים כשלעצמם הם רק יצורים אנושיים; יש להם גוף; לפעמים שרויים הם במצב-רוח טוב, לפעמים לא; לפעמים הם כועסים, לפעמיים עצובים, וכו'. ללא אמון אמיתי ומסירות בלתי ניתנת לערעור נושפע מדברים אלה ונרגיש חסרי ביטחון; נתהה מדוע חוויית ה מדיטציה היום אינה חזקה כמו אתמול; ונהיה בלתי יציבים ובלתי בטוחים באמוננו. כל אלה – רק מפני שהמסירות והאמון עדיין אינם ממש יציבים.
כשאנו מדברים על הגעה למימושים הגבוהים ביותר, אין זה משהו חיצוני או משהו חדש שאנו משיגים.
זוהי ההגשמה של טבע ה תודעה שלנו. הגענו למימושים הגבוהים ביותר כשהגשמנו את ה תודעה כפי שהיא באמת, חופשיים מכל המצבים והתנאים הרגעיים והמשתנים.
ברכה היא היכולת להביא את תודעתם של יצורים חשים אחרים לבשלות ולשחררם. אין לברכה שום צורה או סימן ביטוי מסוים. אף-על-פי שבזמן הסמכות משתמשים בסממנים סמליים שונים, הברכה הממשית היא רק כשאנו נהיים חופשיים מהרעיון, שמישהו מקבל ברכה ומישהו נותן אותה. זו היא ההסמכה המוחלטת והברכה האמיתית. כל השאר הם רק סמלים ודוגמאות לקבלת הברכה.
