מאת: גַ'מְגוֹן קוֹנְגְטְרוּל רִינְפּוֹצֶ'ה
השיטות המיוחדות של הוַוגְ'רַיַאנָה מכוונות להביא את התופעות, שבדרך-כלל אנו חוֹוים כלא-טהורות – לרמה טהורה. הנקודה המרכזית בהמרה זו היא ההבנה, שרק ברמה היחסית אכן מופיעות התופעות באופן שאנו חוֹוים, ואילו ברמה המוחלטת אין להן שום קיום ממשי: אין הן יותר מחלום, מאשליה. הבנתנו את המהות האמיתית של כל הדברים, מהווה היא כשלעצמה את חווית הטוהר שלהם.
איננו יכולים להמיר חוויות לא-טהורות לטהורות רק על-ידי שינונה של מנטרה כדי לשנות תופעה, גם לא בעזרת ישויות מיוחדות בעלות כוחות כאלה, או באמצעות מנחות לאלים שונים, העוזרים לנו בתמורה. כל זה לחלוטין אינו קשור למתרחש בווג'ריאנה. היא מתמקדת בפיתוח ההבנה, שבעולם התופעות לא שורר בלבול, אלא הידבקותנו לדברים – היא שגורמת לבלבול בו. על-מנת לחוות את הטוהר של כל הדברים, אין לעשות דבר אלא להבין, שברמה היחסית מופיעים הדברים כתוצאה מתנאים שונים וכתוצאה מהתרחשות מותנית – אך ברמה המוחלטת הם אינם קיימים באמת. שני היבטים אלה אינם נפרדים זה מזה.
מה הכוונה ב"תופעות לא טהורות" או ב"תופעות טהורות"? "לא טהור" מתייחס לאמונתנו, שהדברים אמיתיים וקיימים מבלי להיות תלויים זה בזה. אמונה זו היא ראייה קיצונית ולא נכונה, מאחר שטבעם של כל הדברים הוא ריקות. אם אנו רוצים לגלות את ריקותן של כל התופעות, לא נוכל להסתפק במה שאומרים לנו. למעשה קשה מאוד להבין את טבעם האמיתי של הדברים רק מדיבור או משמיעה עליהם.
לא רק הופעתם של הדברים גורמת לבלבול, אלא גם הצורה שבה אנו מתייחסים ונדבקים אליהם, כאילו הם אמיתיים. מכיוון שהדברים כשלעצמם ריקים, הם מעבר להגדרות כמו הופעה או היפסקות. עובדת הופעתם היא היבט של ביטוי עצמי בלתי חסום, ומשתמשים במגוון שיטות הווג'ריאנה כדי להבין זאת.
לתרגול הווג'ריאנה אנו זקוקים להשקפה, שכל הדברים מופיעים רק ברמה היחסית, אך בטבעם האמיתי אין הם קיימים באמת. אף-על-פי-כן אנו עדיין מאמינים שהדברים אמיתיים. אלה הן שתי ההשקפות השונות, והדגש פה הוא על חיבורן יחדיו כדי שלא יסתרו כל הזמן זו את זו. משתמשים בשיטות הווג'ריאנה השונות, כגון מדיטציה על היבט-בודהה (יִידם בטיבטית; מילולית: קשר-תודעה) ובמנטרות, כדי לשים קץ לסתירה כביכול זו.
בין "שלושת השורשים" של הווג'ריאנה – הלאמה, היידם והמגן – הלאמה הוא החשוב ביותר; והיידם והמגן הם התגלמויותיו של הלאמה. תודעתו של הלאמה היא דהרמקאיה – ריקות המרחב. היידמים מופיעים מתוכה כביטוין של החמלה והבהירות הטבועות ב תודעה, ולכן אין להם את אותו קיום אמיתי, המיוחס לאלים ארציים.
הסיבה לכך שהיידמים מופיעים בצורות שונות ומגוונות – למשל, שלווים וזועמים – היא שלתלמידים יש גישות, ראיות ושאיפות שונות. כדי להיענות לכל הבקשות השונות האלו, קיימות צורות הופעה שונות של יידמים כביטוי לחמלתו של הלאמה. היידמים גם מופיעים בדרכים כה רבות שונות, כדי לסמל שטוּהר כל הספקטרום של הידבקותנו לתופעות לא-טהורות.
עכשיו יש לנו תפיסה כפולה, ותמיד אנו חושבים באמצעות סיווגים כפולים. לכן איננו יכולים להתחבר אל היידם המוחלט, ואנו זקוקים למשהו שמייצג אותו. דמויות היידמים הרבות והשונות, שאנו מכירים מתמונות, מסמלות בצורותיהן את היידם המוחלט. ה מדיטציה על ההיידמים מחולקת לשני שלבים: שלב הפיתוח (טיבטית: קיֶירים) ושלב הסיום (טיבטית: דְזוֹגְרִים). משמעותן היא כדלקמן.
כל התופעות מופיעות בתלות הדדית. דבר-מה מופיע ברגע מסוים, נשאר לזמן מסוים, ושוב נעלם. משתמשים בשני שלבי ה מדיטציה כדי לסמל, שעקרון ההופעה וההיעלמות מובא לרמה טהורה. הופעתו של היבט-בודהה מסמלת שטוהרה הידבקות להופעתו של העולם הרגיל שנחווה. לשלב הפיתוח יש מרכיבים שונים: תחילה אנו מדמיינים עצמנו בתור היבט-בודהה; אחר-כך אנו מדמיינים את היבט-ה בודהה במרחב שלפנינו, עושים הגשות, מהללים וכו'. הסיבה שבהתחלה אנו מדמיינים את עצמנו בתור יידם היא זו: כולנו רואים את עצמנו כחשובים מאוד. אם מישהו יגיד לנו עכשיו: "אתם לא קיימים באמת", יהיה לנו קשה להבין ולקבל זאת. בשלב הפיתוח אנו מתמודדים עם זאת בכך, שאיננו חושבים אם אנו קיימים או לא, אלא פשוט מתעלמים משאלה זו ומדמיינים את עצמנו בדמותו של היבט-ה בודהה. אם אנו מדמיינים את עצמנו בתור היבט-ה בודהה בעודנו מודעים לכך שהיידם הוא ביטוי של טוהר מוחלט, נעלמת ההידבקות אל ה"אני" בטבעיות.
הדמיית היידם במרחב לפנינו פועלת באופן דומה. עכשיו אנו נדבקים לכל האובייקטים החיצוניים שאנו קולטים. בשלב הפיתוח אנו מדמיינים את כל העולם החיצוני כארמונו של היידם. היידם נמצא באמצע הארמון, וכל היצורים מופיעים בדמותו של היידם. על-ידי הדמייתן של התופעות הלא-טהורות בצורתן הטהורה אנו מתגברים על ההידבקות אליהן.
לכן חשוב להבין שלכל המרכיבים בשלב הפיתוח תוכן סמלי. בלי הבנה זו – למשל, להאמין שהיבט-ה בודהה קיים באמת – אנו פשוט מבלבלים את עצמנו בזמן ה מדיטציה ואף מגדילים את האשליה. אם אנו משתמשים בשלבי הפיתוח והסיום השונים של היידמים, חשוב לדעת את משמעותן של דמויותיהן השונות. למשל: מדוע אנו מדמיינים 16 ידיים, ארבע רגליים וכו', אם למעשה מספיקות שתיים? להאמין שאנו חייבים לדמיין זאת מפני שהיידם נראה כך באמת – טעות היא. להאמין בקיומו הממשי של היידם יהיה מגוחך במקצת ומבלבל ביותר. במקום זאת עלינו להבין שיש משהו מטוהר, ושיש שיטה של טיהור. לדוגמה: הדמיה של יידם בעל ארבע זרועות מסמלת היטהרות של הדרך הכללית, שבה אנו חוֹוים את הדברים באופן המכונה "הקבוצות המרובעות". למשל: ארבעת היסודות וכל השאר, שבו אנו מאמינים, שמופיע בצורה מרובעת. שלוש עיני היידם מסמלות את ההתגברות על דרך מחשבתנו בקבוצות משולשות – למשל: שלושת הזמנים. אותו דבר חל לגבי כל שאר פרטיו של היבט-ה בודהה; לכולם יש המשמעות של טיהור היצמדותנו הרגילה לעולם חוויותינו.
בלי הבנה זו נמצא עצמנו ב מדיטציה מלאים בתפיסות מוטעות. אנו מחשיבים את הדברים או לאמיתיים או כאילו אינם קיימים בכלל. כך אנו נכנסים לדרך מוטעית לגמרי, שאין לה שום קשר עם הווג'ריאנה או עם ה בודהיזם כפי שהנם. האמונה שהיידמים קיימים באמת – ולא שהם רק סמלים של ההיטהרות של רעיונותינו המושגיים לגבי העולם הנחווה – רק מוסיפה ומרבה תפיסות. כתוצאה מכך נהיית האשליה שכבר קיימת אצלנו חזקה יותר, והיא עלולה להוביל לחוויה של פחד בזמן מדיטציה או להופעתן של מחשבות, שאיננו יודעים כיצד להתמודד אתן. לכן כה חשוב להגיע לראייה נכונה בתרגול ה מדיטציה, ובמיוחד בווג'ריאנה.
איך נראית ראייה נכונה זו? זו היא ההבנה שהופעתם היחסית של הדברים והמציאות המוחלטת שלהם הן יחידה אחת, ושהן אינן נפרדות או סותרות זו את זו.
שלבי הפיתוח של היבטי-היידם תואמים לאמת היחסית, לדרך בה מופיעים דברים. שלבי הסיום תואמים לעיקרון, שבסופו של דבר אין הדברים קיימים באמת. באותו זמן עלינו להבין ששתיהן יחד מהוות יחידה אחת.
משתמשים בשלבי הסיום כדי להימנע מנפילה לראייה הקיצונית של האמונה בכך, שדברים קיימים באמת. שלבי הפיתוח מונעים ראייה קיצונית של אמונה בכך, שדברים אינם קיימים בכלל ושהם רק ריקים. הבנת אחידותם של השניים מעוררת את ההבנה הנוספת – שהכול הוא איחודן של שמחה וריקות. אם מודטים בדרך זו דרך יישומו של תרגול היידם, ניתן להגיע למימוש היחסי ולמימוש המוחלט. במובן זה נקרא היידם "שורש המימושים".
את המגינים, "שורש הפעילות", ניתן לראות כביטוים המגוּון של היידמים, שהם גם ביטויה של תודעת הדהרמדהטו של הלאמה. מאחר שהווג'ריאנה היא דרך מעמיקה מאוד, מטרת המגינים היא להגן עלינו מנסיבות סותרות וממכשולים, שיכולים להופיע בזמן הימצאותנו על דרך זו. אנו סומכים על המגינים כדי לשכך מכשולים אלה ולסלקם. יידמים ומגינים חשובים מאוד בווג'ריאנה; אולם הלאמה – שורש הברכה – הוא המרכיב החשוב ביותר, שכן רק דרך הלאמה יכולות ברכה והשראה לחדור לתוך זרם תודעתנו.
לכל המרכיבים, שבהם משתמשים בדרך הווג'ריאנה, יש משמעות מעמיקה. גופו של יידם הוא איחודן של תופעה וריקות; המנטרה היא איחודם של קול וריקות; וה תודעה היא איחודן של מודעות וריקות. אם אנו מיישמים מרכיבים אלה בתרגולינו תוך שהייה מוחלטת במודעות זו, אנו יכולים לאפשר לגאוותו של היבט-ה בודהה להתעורר בתוכנו. כדי לעשות זאת עלינו להבין את משמעותם האמיתית של דברים אלו. פעולה זו אינה כרוכה רק בהדמיית עצמנו כהיבט-בודהה, מאחר שעל-ידי ההדמיה לבדה לא נגיע להבנה זו.
על המתרגלים להבין שלושה דברים. משמעות ההשקפה היא ששני סוגי המציאות מהווים יחידה אחת בלתי נפרדת. עבור הדרך חשובה ההבנה ששיטה וחוכמה הן יחידה אחת. לגבי הפרי עלינו להבין ששתי ה"קָאיוֹת" שמשיגים הן יחידה אחת. הבנתם של שלושה מרכיבים אלה חשובה מאוד – במיוחד כשמתרגלים מַהַמוּדְרָה או מַהָא-אַטִי, אחרת לא נוכל להביא להבשלת הפרי באמצעות תרגול זה.
מה לגבי "היידם המוחלט"? למשל: צֶ'נְרֶזִיג (עיניים אוהבות) מופיע בדמות מיוחדת מאוד, ולה ארבע זרועות וכו'. אף-על-פי-כן, אין היא היבטו המוחלט של היידם, אלא רק הצורה שבה הוא מופיע. היידם המוחלט הוא המודעות, שביטויו של צ'נרזיג הוא חמלתם של כל הבודהות.
הדמות דוֹרְגֶ'ה פְּהָמוֹ (חוכמה אדומה) היא סמלית. ההיבט המוחלט של דורג'ה פהמו הוא שהמרחב של התופעות הוא החוכמה הנעלה ביותר, אמם של כל הבודהות, המעוררת את כל הבודהות. היא הפרמיטה של החוכמה.
