מאת: קרמאפה ה-17, טרינלי טאיה דורג'ה
מצוות המערכת: הסבר קצר זה ניתן על ידי קרמאפה ה-17 טאיה דורג'ה בסיום ההסמכה על עיניים אוהבות (צ'נרזיג בטיבטית) באוגוסט 2019 במרכז הארופאי.
רובנו התרגלנו להתחיל דברים חדשים, לעשות משהו שונה, ליצור ולרענן דברים, אלה דברים יומיומיים, אז דיי התרגלנו לזה.
אבל באמת להתבונן במשהו היכן שדברים מתחילים לאט להתיישן, לאט מתחילים להתפרק ולהתנוון – אלה מילים שנישמעות מדכאות. למעשה אין שום דבר מדכא בהם; זהו רק שינוי. טרנספורמציה.
אם למדנו כלל משהו, אם הבנו משהו מהתירגול שלנו, אז זהו המקום בו האומץ שלנו מופיע: האומץ שאנחנו מסוגלים להתמודד עם ההיבטים האלה של התנוונות, ההיבטים האלה של שינוי וטרנספורמציה.
ככל שיש את הדחף, או הכוח הזה שניקרא חמלה, אז האומץ יופיע אוטומטית מעצמו. אנחנו משתמשים באומץ הזה לראות את כל ההיבטים המשתנים – ארבעת ההיבטים של החיים: לידה, צבירת שנים, מחלה ומוות. אנחנו בזהירות משתמשים באומץ שלנו לראות את השינויים, וזה יוצר את המרחב וההזדמנות להשיג את מה שידוע כהארה…
האמת היא שאנחנו לא צריכים לפחד כשאנחנו משחררים ומתמוססים עד הפרט האחרון. אין מה לדאוג – האמת היא שבהינתן התנאים הנכונים, הכל ישוב ויופיע. כל הארץ הטהורה, כל ההתממשות הטהורה של צ'נרזיג. כל מישורי הבודהה או השדות יעלו ויופיעו כפי שהופיעו קודם.
ובכן, אין דבר כזה כמו הסוף או הסיום. אולי זה טיפה אבסטרקטי אבל אם לומר את זה באופן יומיומי, אז החוויה הזו שאנחנו מכנים "חיים", חשובה או בלתי חשובה ככל שתהייה, כמובן שמוקדם או במאוחר היא תגיע לאיזושהי צורה של סיום. כשהתנאים הופיעו היא תעלה מחדש שוב ושוב. אי אפשר להגדיר את המחזוריות הזו כטובה או רעה, זה פשוט מה שיש.
מזוית ההשקפה של סמסרה או של התפיסה הקונספטואלית, אותו התהליך ניראה כמשהו שלילי. אלה שהבינו את הנירוונה, אלה שהתעוררו, רואים את אותו הדבר כ-יפה. זהו ההבדל, זה רק עניין של השקפה…
בסופו של כל סבב מדיטציה לאחר שהכל התמוסס, ואנו שוהים במצב של מודעות, אנחנו רואים את עצמנו שוב כצ'נרזיג. זה כמו לזרוע זרע לטובת כל יצור מודע. וכך, כשהפעילות חוזרת, אנחנו כבר תמיד שם. אז אין סוף אמיתי, אין סוף סופי. ככה זה…
אז אנחנו פשוט מודטים שוב כצ'נרזיג, מייד, ברגע אחד, ואז אנחנו ממשיכים בשגרות היומיום שלנו, לא חשוב כמה אנחנו חושבים שהן חסרות משמעות. אנחנו חוזרים לאכילה, הליכה, שינה, לקום, ואותו התהליך שוב ושוב, לא חשוב כמה יומיומיים ורגילים, כל עוד אספנו איתנו את האומץ הזה שניקרא חמלה – אז הכל טהור.
ובכן, לאחר שאמרנו את כל זה, אני רוצה שכולנו נקדיש את כל התבונה שצברנו לתועלת כל היצורים המודעים.
מצוות המערכת: לסיכום קרמאפה שוב ביטא את ההערכה שלו ללאמה אולה ולפעילות שלו, ונתן עוד כמה עצות בנוגע לתירגול.
אם נלך ונחפש בכל קצוות העולם, לא נימצא מורה כמוהו. זו הזכות שלכם. ולכן הוקירו אותה הכי טוב שתוכלו. כפי שאנחנו יודעים, בודהה תמיד אמר שכשאנו מוקירים את המורה אנחנו צריכים לא להתמקד באדם שהוא אלא בתרגול שלו, במהות שלו. לפיכך, זהו הדבר שאתם באמת צריכים להתמקד בו, ואם כך תעשו, בכל אשר תפנו, המורה תמיד יהיה שם. אז אני רוצה להזכיר לכם את זה, וכפי שאמרתי אני בטוח שנתראה בקרוב.
יש לי חודש אחד לחיות. מה כדאי לי לעשות?
קרמאפה: השמש הזו השוקעת אינה הסוף של כל הדברים. אנחנו חושבים שכך הדבר, אבל למעשה זה לא כך. אם אנחנו תלמידים אמיתיים של דהרמה הבודהה, אנחנו יודעים שהיא ממשיכה. יכול להיות סוג של פער, אבל המעגל פשוט ממשיך.
מה נוכל לעשות כדי להתכונן לסוף? נוכל לנסות דברים רבים כדי לרכך את הבלתי נמנע. בסופו של דבר, אנחנו רק מנסים לרכך את זה. נוכל לדקלם כמה מנטרות או לעשות תרגול מיוחד, אבל זה לא ישנה את העובדות. אנחנו צריכים לנסות לקבל את התוצאה הבלתי נמנעת, ובעשותנו כך, אנחנו יכולים למעשה לגבש סוג של אומץ. אנחנו צריכים להיות אמיצים. לשמור על הכבוד העצמי שלנו שלם. נוכל להשתמש בזמן זה כדי להכיר בעובדה שכל הדברים משתנים, כל הדברים מסתיימים, ושכל הדברים בסופו של דבר ימותו.
אם נוכל לעשות זאת, אז במקום שאנשים ינחמו אותנו בשעותנו האחרונות, נוכל לנחם אותם. ההבנה הזו יכולה להיות רגע של שיא בחיינו כמתרגלי דהרמה שבו אנו באמת ובאופן מלא מבינים את התועלת שאנחנו יכולים להעניק לאחרים עם האומץ שלנו. למעשה הניסיון וההבנה שלנו יהיה הרבה יותר מנחם עבורם כי הוא אמיתי.
אנחנו הופכים לחוויה עוצמתית עבור אחרים. כשהם בתורם חייבים לעבור קשיים עצומים, הניסיון שלנו ידריך אותם ויתן להם להבין שזה לא הסוף, שהם לא לבד, שאין להם ממה לפחד. ואז, אנחנו לא בורחים מפחד או מנסים לרכך אותו או להסתיר אותו. למדנו איך להתעלות מעבר לו.
