מאת: שאנגפה רינפוצ'ה
ראשית, צריך כל מתַרגל להחליט אם הוא רוצה להיות תלמיד אמיתי של הבודהיזם. אם אכן הוא רוצה, עליו ללמוד ברצינות ולפתח בּודהִיצִ'יטָה ואת הגישה המוארת. אלה יובילו להארה.
מהי בודהיצ'יטה? בודהיצ'יטה אינה תכונה בודדת, אלא שילוב של תכונות חיוביות רבות כמו היישום של חמלה, טוב-לב, השקפה נכונה וחוכמה. פיתוחן של אלה הוא, אם כן, פיתוחה של בודהיצ'יטה, וכל הפעולות החיוביות הללו מובילות אדם לעבר ההארה.
בּודְהִיסַטְווֹת אינם נחים במצב השלווה שלהם. יש להם הרבה טוב-לב וחמלה כלפי כל היצורים החיים. הם אינם לכודים בסַמְסַרָה, וגם לא נכנסו לנירוונה. הם לוקחים על עצמם לגשר בין סמסרה לנִירְוַונָה.
מחד, על-פי השקפת המַהַיַאנָה (הדרך הגדולה), הבודהיסטוות הדגולים, כמו אַוַולוֹקִיטַסְוַורָה, מַנְג'וּשְרִי ואחרים, מתקרבים להארה, כלומר הם עדיין לא מוארים לגמרי. מדוע הם קרובים להארה? כיוון שיש להם חמלה רבה, ורצונם הוא לשרת את כל היצורים החיים. הם התחייבו שכל היצורים החיים ייכנסו לנירוונה, ובגלל התחייבות זו הם בוחרים להישאר בתור בודהיסטוות – ולא להיכנס למצב ההארה העילאי. לימודי הוַוגְ'רַיַאנָה מאידך טוענים שכל ההתגלמויות האלה היו מוארות לגמרי לפני זמן רב, אך למען הישגם של האחרים הם מתפקדות בתור צורות סַמְבּוֹגַקַאיָה, על-מנת להועיל ללא תנאי ליצורים חיים.
נקודות המבט של המַהַיַאנָה והוַוגְ'רַיַאנָה עשויות להיראות סותרות, אך למעשה לא כך הדבר. הן רק נראות כסותרות, כיוון שאנשים בעלי רמות הבנה ומודעות מבחינים באיכויות שונות אצל בודהיסטוות, שהשיגו את מצבם על ידי פיתוח השאיפה והיישום של היבטי הבודהיצ'יטה; בדיוק כפי שמלך, ההולך במורד הרחוב, יראה ויזוהה על-ידי אלה המכירים אותו כמלך – וייתפס רק כאדם מרשים בעל מראה אציל, על-ידי אלה שלא מכירים אותו.
היבט השאיפה של בודהיצ'יטה הוא כאשר מישהו לומד ומבין את תוצאת פיתוחה של הבודהיצ'יטה, ובעל רצון להשיג מטרה זו. כדי לעשות זאת הוא מתחייב לשאיפת הבודהיצ'יטה. יישום הבודהיצ'יטה הוא כאשר, לאחר שהתחייבנו, אנו הולכים בדרך להגשמת התחייבות זו, ותוך כדי התהליך הופכים לבודהיסטוות.
אנו יכולים לפתח בודהיצ'יטה באמצעות טוב-לב וחמלה. בדרך-כלל יש לכל אחד ואחד היכולת להיות טוב-לב וחומל. אפילו נמרים ונחשים, היכולים להיות אכזריים כלפי חיות אחרות, הם מלאי חמלה כלפי צאצאיהם. זה נכון לגבי הרבה יצורים חיים אחרים, כולל בני-אדם, שהחמלה טבועה בהם. בגלל חוסר השקפה נכונה וחוכמה הופכת מהות טבעית זו לאהבה וחמלה לקויות. הן לקויות, משום שברגע שהרגש מפתח היקשרות, הוא מייצר מזהם. זו הסיבה מדוע איננו יכולים להתפתח עם תוצאות טובות: מכיוון שיש לנו מניע להועיל לעצמנו.
אם אנו טובי-לב כלפי מישהו, אנו גם מצפים מעצמנו להיות טובי-לב כלפי מישהו שאנו מכירים, וטוב-לב זה הוא בעל מעורבות עצמית. מעורבותו של האינטרס האישי יזהם את התרגול של טוב-הלב והחמלה, והתוצאות לא תהיינה יעילות וטהורות במיוחד. הפיתוח של טוב-לב וחמלה חסרי-אנוכיות אינו משימה קלה. בהתחלה זה קשה מאוד ובלתי-אפשרי, כי דרוש לנו בסיס טוב, ורק ממנו יכולים אנו להתפתח בהתאם. הבסיס הטוב הוא החובה שתהיה לנו הבנה כלשהי של טוב-לב וחמלה גם אם בתחילה כרוך בכך אינטרס האישי. איכשהו אנו חייבים להכיר את מאפייניהם של טוב-הלב והחמלה, כדי שנוכל לבטאם כלפי אנשים שאנו מכירים, ובהדרגה – יותר ויותר כלפי אחרים. סוג זה של שיפור מתעצם יתקיים בנו, רק אם יהיה לנו בסיס טוב. לכל אחד יש טוב-לב – אף שבתחילה כמה יהיו חלשים מאוד, וכמה חזקים מאוד. על כולנו להתפתח מן המקום שבו אנו נמצאים. בסיס זה הוא נקודת ההתחלה.
כדי לפתח את ההשקפה חסרת-האנוכיות, עלינו להתחיל מהעצמי, ובאמצעות חוכמה והשקפה נכונה – לפתח בהדרגה את הגישה הלא-אנוכיית. אנו מפתחים טוב-לב וחמלה כלפי כל היצורים החיים ללא אנוכיות וללא כל ציפיות. זהו חוסר-אנוכיות. חוסר-האנוכיות מיוצר בתחילה על-ידי העצמי, ובאמצעות חוכמה והשקפה נכונה הוא מומר לחוסר-אנוכיות. רעל יכול להרוג אדם, אך אם משתמשים בו בצורה נכונה, הוא גם יכול להציל חיים. הכול קשור זה בזה. אם אנו רוצים להכיר את חוסר-האנוכיות, עלינו קודם כול להכיר את האנוכיות ולזהותה, ואחר-כך, מטבעה של היכרות זו, אנו מגשימים את חוסר-האנוכיות.
הסיבה לכל הסבל שאנו חוֹוים היא ההיצמדות של העצמי. ברגע שאנו אוחזים ברעיון של עצמי – לדוגמה: אני רוצה להיות מאושר, אינני רוצה לסבול, אני זקוק לדברים חומריים וכו' – עלינו לעבור ולהתנסות בכל התהליכים הדרושים כדי להגשים דברים. אבל לא קל להתנסות בכל התהליכים האלה, ונדרש מאמץ רב בכל שלב. אנו יכולים לקבל או לא לקבל את מה שאנו רוצים. בדרך-כלל יש בנקודה מסוימת אי-ודאות בשאלה אם ניתן להשיג את המטרה או לא.
אפילו כשאנו מקבלים את מה שייחלנו לו, איננו מאושרים, וההישג הופך לסיבה לסבל. כל התהליכים האלה גורמים לנו לסבל רב. השורש של התהליכים ושל הסבל הוא ההיקשרות אל העצמי של "אני". כל עוד קיימת אצלנו היקשרות זו, ממשיכים הדברים תמיד לענות ולהטריד אותנו. כדי להיות חסרי-היקשרות, עלינו למדוט ולחקור את ה"אני" ולוודא אם ה"אני" קיים או לא, האם יש לו צורה או צבע וכו'.
לאחר חקירה נבין, שאת ה"אני" לא ניתן למצוא. אי-המציאה היא מציאתו של המצב המוחלט של העצמי עצמו. זוהי הסיבה, אם כך, מדוע אין אנו נאחזים בקיום או באי-הקיום של התופעות: כיוון שאת שניהם לא ניתן למצוא. מצב זה של התודעה חופשי אז מקיצוניות, מעבר להגדרה. אנו חייבים לפתח סוג זה של מימוש. כמו שהבודהה אמר, קיום זוהי קיצוניות אחת, ואי-קיום היא קיצוניות נוספת. לכן מעבר לשתי קיצוניות אלה קיימים הדרך או השביל האמצעי, וזהו המוחלט. לבודהיסאטוות אם כך, יש את רמת ההבנה הזו של המוחלט, והם אינם רוצים לנוח במצב של מדיטציה שלווה, אלא להיות מועילים בהתמדה לכל היצורים החיים. ה בודהה השיג את שתי התכליות: התכלית העצמית והתכלית של הזולת. שתיהן יחד הן הסיבות למצב הבודהה. זהו פיתוחן של החוכמה והשיטה. שיטה, פירושה פיתוחם של טוב-לב וחמלה.
כוחה של החמלה אדיר. אנו חוֹוים סבל רב, כשאנו מוטרדים על-ידי אויבים או כשבעיות פיסיות או מנטליות מענות אותנו. אנו סובלים, כי אין לנו האיכות או התפיסה כדי למנוע או לספוג את המכשולים אל תוך ההשקפה החיובית. לכן הכול הופך לשלילי עבורנו. אך טוב-לב וחמלה יכולים להמיר את כל המצבים לחיוביים. אם כך, רק סוג אחד של תרופה יכול לעזור לכל 84 אלף המזהמים, והוא החמלה. כל המורים הדגולים והבודהיסטוות מסכימים בנושא זה. מובן שחמלה זו חייבת להיות טהורה, אמיתית וחסרת-אנוכיות. לכן סוג זה של חמלה הוא התרופה היחידה לכל סבלנו.
כשמתַרגלים בודהיצ'יטה, פיתוחה של כוונה נכונה חשוב ביותר. בתחילה, כשאנו מנסים לפתח את הכוונה להועיל ליצורים חיים, עלול הדבר להיות קשה, ואנו עלולים להסס בגלל נטייתנו הרגילה לאנוכיות, המקובעת היטב בתודעתנו. זו הסיבה מדוע עלול תרגולנו לפעמים "לגמגם", בעוד אנו מהססים. לפעמים אנו אפילו עלולים לחשוב לשנות את דעתנו או את כוונותינו. לכן יש חשיבות מכרעת לכך, שנפַתח קודם הבנה איתנה ומלאה למה שאנו מתכוונים לעשות ולתוצאות שיהיו לכך.
ברגע שאנו איתנים בכוונתנו, עלינו לשפר בשלב הבא את התנהגותנו, כך שכל מזהם יופחת ביעילות. הדבר לא יתבצע בהצלחה על-ידי תרגול לסירוגין. שימת-לב מתמדת ומודעות חייבות להיות מיושמות. ברגע שאיכויות אלה מושגות, אנו קרובים יותר למצב ההארה, ואנו גם מועילים ליצורים חיים באופן ישיר ועקיף בהתמדה.
במהלך התפתחותו נתן הבודהה את גופו לאחרים במצוקה, לנמר וכו', ללא חרטה וללא פחד מכאב, אלא בשמחה ואושר. הבודהה הקדיש את עצמו לאחרים, וסוג מושלם זה של טוב-לב וחמלה – הוא מה שעלינו לפתח. אנו צריכים אפוא לשנות ולפתח את כוונתנו. בעשותנו זאת, עלינו לבחון את יכולותינו האישיות, ולא להכריח את עצמנו לעשות משהו שמעבר להן.
לתרגל בטווח יכולותינו ללא היסוס ורק למען תועלתם של אחרים – זוהי דרך החיים הבודהיסטית האמיתית.
