מאת: לאמה אולה נידהל
אילו נעלם ה בודהיזם לפני כ-500 שנה, והיום היינו מוצאים את כתביו ופסליו – אילו חלקים של הלימודים (דהרמה) יכולים היינו להחיות?
ובכן, אילו היינו עורכים התבוננות מציאותית על סיבה ותוצאה בחיינו, התובנות של הטהרוואדה, או לימודי הדרך הקטנה של ה בודהיזם הדרומי, היו מתגלות בקלות. היינו יודעים אז שתוצאות נובעות מסיבות אשר טבען זהה, והיינו בעלי ניסיון כלשהו במה שמועיל או מזיק בחיים. ההוראה ברמה של מה מיטיב ומה לא-מיומן היתה מובנת מאליה.
כמו כן, אילו היינו משיגים רמה מסוימת של שלווה וכוח פנימיים; אילו היינו בעלי מרץ לא רק לעצמנו, והיינו רואים דברים מעבר לתקווה ופחד; אילו היינו משתכנעים שכל היצורים רוצים אושר ולהימנע מסבל; אילו היינו מבחינים איך הכל מופיע, משתנה ונעלם כל הזמן, כמו בחלום – אזי יכולים היינו לעורר מחדש את המַהַיַאנָה, או הדרך הגדולה של ה בודהיזם הצפוני; אולם את הוַגְ'רַיַאנָה, או בודהיזם דרך היהלום, לא ניתן אף פעם ליצור מחדש ממקורות לא-חיים. היא מעבר לעולם התבניות של חשיבה קווית או של רגשות "רציונליים" מותנים. ככול שלימודי הבודהה מתקדמים יותר, כך השיטות שבהן משתמשים חודרות ומוחלטות יותר, וההעברה השלמה של ההתנסות ממורה הופכת מהותית וחיונית יותר.
ברמת הדרך הקטנה של סיבה ותוצאה (קארמה) המורה אכן מועיל, אך אנו יכולים להסתדר עם הספרים. במַהַיַאנָה, המפתחת איכויות פנימיות של חמלה וחוכמה, המורה חשוב יותר. כאשר מעורבים יותר היבטים של שלמותנו, יעזרו דוגמה חיה ומישהו שישגיח על התפתחותנו. אך דרך היהלום אפילו אינה מתחילה ללא מורה. אילו איש לא היה בעל התנסות חיה ומסוגל להעביר אותה הלאה, הרי הספרים האינטלקטואליים או בעלי משמעות נסתרת והתמונות, שאת האסתטיות שלהן ניתן לחבב או לא לחבב, היו כל מה שיש ברשותנו. אילו לא היה קיים מישהו חי, המחזיק בהתנסות, לא היתה לנו שום גישה לכוחם הממיר.
למען הרמה הגבוהה ביותר זקוק אפוא האדם למורה; אולם חשוב לא לראותו (או לראותה) בתור אישיות או אלוהים, אלא כראי לפוטנציאל האישי שלנו. בהראותו לנו את טבענו האל-זמני בעזרת אינספור אמצעים מיומנים, הוא מייצג למעשה את הבודהה.
באמצעות מורה אנו יכולים להמיר את כל ההיבטים של החיים. כל סוג של קשר נמצא כאן: גופו הפיזי, דיבורו והלימוד של מגוון תגובותיו אל העולם. אתו יש לנו סיכוי להזדהות מוחלטת, ואולי גם להיות מלאי השראה בכל רמה של אנושיותנו. תבונתינו, אומץ-לבנו, מיניותנו והפוטנציאל שלנו לשמחה – כולם הופכים לשערים לקבלת השראתו. באמצעות הקשר עם מורה, החובק סגנון חיים מלא, אפשר ללמוד באופן מוחלט.
מכיוון שפגישה זו בין מורה לתלמיד מציעה בסיס כה רחב לגדול, חשוב מאוד שהתנאים יהיו ברורים, כלומר ששני הצדדים יודעים מה לעשות ומה לא לעשות, ובאיזה כיוון להמשיך ביחסיהם ההדדיים.
נקודה זו חשובה הרבה יותר בעולם המודרני של היום מאשר היתה בחברות מסורתיות של המזרח. במדינות המזרח התפקידים מוגדרים בבירור, והרצון הרגשי להתנסות ישירה חסר בדרך-כלל. כאן לא הפך אדם לבודהיסט מפני שהוקסם מהמורה או מפני שרצה הארה מהירה; אלא תמך בבית-ספר מסוים והאמין בו מכיוון שסבו ואביו עשו כך.
במערב אנו בוחרים דת על בסיס מה שאנו מרגישים. יתרונה של גישה זו בכך שמשהו משכנע אכן קורה; וחסרונה – שחוויות משתנות כל הזמן וכך עם אידיאליזם עצום אנו תמיד רצים אחרי משהו שאינו נמצא שם באמת.
כיום, כשה בודהיזם מגיע לארצותינו, עלינו לראות את עצמנו בתור מטאטאים חדשים. מטרתנו היא: להעביר את לימודי ה תודעה הייחודיים – התינוק היבש – ללא מי-הרחצה התרבותיים, שהצטברו במשך מאות בשנים ואינם שייכים לנו. מצד שני אנו רוצים את כל התינוק בשלמותו. אם נמשוך בו מהר מדי, כמו ברוב תהליכי הרפורמציה, הוא עלול להגיע ללא יד או רגל. מטרתנו הצנועה – שכנראה לא הוגשמה מעולם בהיסטוריה – היא לשתול במודעות ובתשומת-לב את הטוב ביותר מהמערכת הרוחנית המפותחת – אם כי שגויה פוליטית – הטיבטית, בהישג המעולה של העולם המודרני הפתוח שלנו. אם נישאר ביקורתיים וברורים ונצליח להביא את דרך היהלום למערב כשהיא מתפקדת, יהיו לנו המעולים בלימודי ה תודעה, ללא החומר התרבותי שאינו קשור אלינו.
במזרח, לעומת זאת, הכול היה גלוי. נחוץ היה רק לדעת איזו רמת תרגול אימצו המורים, כדי לראות אם אפשר לסמוך עליהם. לדוגמה: בודהה נתן 250 הגבלות לנזירים ו-350 לנזירות. הן קשורות לדברים שעליהם לא לעשות; ואם הם שמרו נדרים אלה, הם היו נזירים ונזירות טובים. קרוב לוודאי ששמירה מלאה על אלה אינה אפשרית מחוץ לקהילותיהם; מתנזר, שאינו נוגע בכסף או שאינו נמצא בקרבת המין השני, יימצא ברחוב במצב לא קל. אפילו ההתגלמויות הגבוהות ביותר מסתבכות בצרות, כשהן נכנסות עמוק מדי לפוליטיקה או לכספים.
המלצתו של ה בודהה לאנשים חילוניים היתה ברמת החמלה והחוכמה. תפקידם היה לקיים את החברה, לתמוך בלימודיו ולתרגל בחייהם היומיומיים. מכיוון שהיו זקוקים לידיים חופשיות כדי להתקדם ב"תן וקח" של העולם, היתה המלצתו ביחס לדברים שצריך להימנע מהם מוגבלת לנדרים הבסיסיים של: לא להרוג, לא לשקר, לא לגנוב, לא לקחת סמים ולא לפגוע מינית באחרים, דברים שאנשים מעשיים יכולים למוצאם כמועילים ולקיימם. באוכלוסייה החילונית היתה אם כך המוטיבציה הדבר החשוב. פעולותיהם צריכות להיות למען תועלת האחרים ולהוביל את החברה, משפחתם וחבריהם להתפתחות משמעותית.
היתה גם קבוצה שלישית של אנשים שבודהה לימד – היוגים, החיים מעבר לכללי המוסכמות ומחזיקים בהשקפה הגבוהה ביותר על טוהרן של כל התופעות. תפקידם היה לבעוט בכיסאות שמתחת לעמודי התווך של החברה, כשזו הפכה לדואלית, מוסרית או אטומה מדי. בהיותם מחזיקי החזון ובנסותם בהתמדה את גבולות הקיום, הם היו אמורים תמיד לראות הכול רענן בטבעו ומלא פוטנציאל. בחוותם את העולם כקורן ונוצץ, היה תמיד מרחב לפתרונות חדשים.
במסגרת שלוש רמות אלה – של נזיר, חילוני ויוגי –היו, אם כך, החוקים של המורה ברורים; וברמה הכפרית, שם חי הרוב, יכלו אנשים לראות אם הם דבקים בהם או לא. אם נעשו נזירים ונזירות גאים, התעסקו בפוליטיקה, קיימו יחסי מין או לא נשארו במנזריהם, הם היו מאבדים את זה. אם סטתה משפחתו של החילוני מהדרך, או שהכניס חברים לצרה על-ידי רמאות או עסקאות רעות, הוא איבד את כבודו; ויוגי, שנראה כמו חתול שטבע ולא יכול היה להפיח השראה בעצמו או באחרים, לא היה יוגי כלל. אנשים ידעו בדיוק מה על כל אחד מהם לעשות. בחברות הבודהיסטיות המסורתיות, בעלות הקשרים הסגורים, לא שכיחים המקרים שבהם גורואים הובילו את תלמידיהם שלא בדרך הישר, מהסיבה הפשוטה שכולם היו בודקים בחריצות את התנהגותם של האחרים.
אולם כשהגיע ה בודהיזם למערב, הוא נכנס לחברות מהירות, אידיאליסטיות, פתוחות וחופשיות, שם אין האנשים בודקים זה את זה. אין חוקים לנזירים, לחילונים וליוגים. אנשים חיים בריחוק רב זה מזה, ואיש אינו בוחן מה באמת עושים הגורואים – לפחות בחוגיהם הפנימיים. כולם רוצים הפוגה רגשית מהצורך להיות ביקורתיים בפוליטיקה ובמקומות העבודה, ומעטים יודעים את גבולות השיטה של מוריהם. כך נכנסו אנשים בעלי כוח השפעה , מילים משכנעות וארגונים, המסוגלים לתפוס את רוח התקופה ולעורר רגשות חזקים, לתחום לא נודע. בהיותם מהמזרח, לא ציפה איש מהם לסולידריות, לדמוקרטיה או לערכים אירופיים אחרים, ובדרך זו הם נכנסו לוואקום, בו יכלו לעשות כמעט הכול במשך שנים.
כמה שערוריות שקרו לאחרונה הורו לנו שחובה לבדוק גם מורים בודהיסטים, ועכשיו צריכים הדברים להיות ברורים ישר מההתחלה. המורה חייב להתנהג כפי שהוא מדבר. הוא לא צריך להימנע מנושאי עימות, אלא להצביע על הסיבות לבעיות עתידיות, כמו התפוצצות האוכלוסין בגטאות ובמדינות עניות והתפשטות האיסלם. אם מורה אומר תמיד דברים נעימים חסרי-משמעות, אין הוא מגן על תלמידיו. עליו להיות מוכן להעליב, כי זוהי אחריותו.
כלפי חוץ על המורה להיות ענייני ונטול-פחד. באותה עת עליו לקיים ביקורת רציפה על עצמו ולוודא שאינו מפתח אנוכיות, התנהגות מוזרה, מתיקות שקרית או גאווה. תכופות צריכות להישאל שאלות כגון: "האם חושב אני על התועלת שתלמידיי יכולים להביא לארגוני או לעצמי – או שאני חושב על התפתחותם? האם אני הופך אותם לתלותיים – או מלמד אותם למצוא את הכוח הטבוע בם?" בעודו נהנה מהשפע הפוטנציאלי של תלמידיו, צריך המורה להיות מודע תמיד לכך שהם נולדו לבד, חווים מצבים בלתי-רצויים בחייהם, וקרוב לוודאי ירגישו בודדים כשימותו. לכן הדבר הנכון לעשות ממש עכשיו הוא להופכם לבוטחים בעצמם, עצמאים וחזקים, כדי שיצליחו להתמודד בכל מצב שיתהווה.
אין זה ראוי לשבח אפוא שהמורה יכניס את תלמידיו לתוך מבנים כוחניים, יוליכם שולל בעזרת גינונים מתרבויות שאינם יכולים להעריך, או ילבישם בבגדים המנתקים אותם מזרם החברה. הארגונים אינם קיימים כדי להפוך את המורים למפורסמים – אלא כדי לתת להם את האמצעים לחלוק את תובנותיהם עם רבים. מאחר שבלתי-נמנע שמעמד זה יקיף את המורה בחברים ובמעריצים כאחד, אשר יגנו עליו וגם יציגו את חולשותיו האפשריות באור הטוב ביותר, צריך המורה לבדוק את עצמו ברמות היומיומיות ביותר: "האם אני עדיין סוחב את מטעני בעצמי? האם אני עדיין אסיר-תודה? האם אני מדבר אל אנשים בגובה העיניים – או שאני מדבר אליהם מגבוה? האם אני רואה את טבע-הבודהה שלהם ואת ייחודם? האם אני מרגיש חשוב מהם?" דבר זה חיוני, כי הגאווה מתגנבת בקלות. היא מחכה לאדם בפינה שאינו מצפה בה ומפתיעה אותו, ופתאום הוא הופך לרודף מותרות, רך ותחבולן. הכוח משחית, והכוח המוחלט משחית עוד יותר. כך הדבר תמיד.
בעוד הגלעין של פעילות מועילה קודמת מניב את פירותיו הטובים, חייבים עדיין השורשים להביא אספקה חדשה. לכן גם רמת פעילותו של המורה דורשת מעקב, ועל המורה לבדוק את עצמו: האם הוא עדיין רענן וניסיוני? האם הוא נהנה? האם הוא עדיין עובד קשה כמו בתחילת הקריירה שלו? האם לימודיו נלקחים מספרים של אחרים? או האם הוא מדבר ברגשנות על הרמות הגבוהות של ה תודעה שהוא בקושי מכיר? אם הוא מלמד אנשים להיות נטולי-פחד – כי ה תודעה היא מרחב ואינה יכולה להיפגע או להינזק – עליו להוכיח מדי פעם, את האומץ הבסיסי שלו. אם המורה מדבר על שמחת בהירותה של ה תודעה, עליו גם להרגיש שמחה זו; ואם המורה מנחה את תלמידיו שחמלה היא טבעית, כי כולנו מהווים חלק משלם, עליו להיות אדיב בעצמו ולעבוד קשה.
המורה צריך להתפתח – ולא להיתקע עם מגבלותיו העכשוויות. במקום זאת הוא צריך להישאר מודע למרחב של ה תודעה, ולהזדהות עם הפוטנציאל השלם שלו באמצעות הפתרונות והמטרה המוחלטת. אם המורה עושה כך, יהיו פחות טעויות מאי-פעם. אם המורה בעצמו מזיע קשה, לא יהיו ספק או מחשבות שניות, לא יהיה מקום לרקום מזימות, ולא רעיונות ללמד לימודים טובים לתורמי כספים – ובינוניים לאנשים פחות מעניינים. זה פשוט לא יקרה. המורה יהיה חשוף ואמיתי, יוגי אמיתי.
עד כאן הצד של המורה. לגבי חובות התלמידים, התנאי הראשון הוא שירצו ללמוד ולעבוד קשה. הדבר פותח מרחב מעבר לאגו ולתפיסות, סוגים רבים של קליטה משתחררים לחופשי ותוצאת הפגישה עם יכולת ההמרה תלויה באמון שהושקע. חיוני מאוד שהתלמידים יהיו מעורבים בדרך נבונה ומודעת. אף שקשה לא להיות מושפע מהמשאלה לשלמות מהירה, עדיין עליהם לבחון את המורה בצורה הטובה ביותר שהם יכולים וחייבים להעריכו. לדוגמה: האם הם יקנו ממנו מכונית משומשת? מכיוון שלבטח יספגו הרבה מאיכויותיו במשך השנים הבאות, עליהם, קודם כול, להיות ביקורתיים. אם לא ישאלו את השאלות הנחוצות והמורה אינו יציב, תיפגע התפתחותם – לפחות עד שימצאו מורה טוב יותר.
מובן שקשה להיפתח באופן מלא ליצור אחר – במיוחד כשהוא בעמדה של כח. פירוש הדבר תמיד לאבד כמה היבטים של "ארץ הפיות" שלנו. יילקחו מאתנו דברים, מחשבות שאנו מוקירים ורגשות וחוויות שאנו רוצים להחזיק . רעיונות מגובשים מראש חייבים לעזוב על-מנת ליצור מרחב לתובנות אמיתיות. על התלמיד להיות אפוא בעל "חוטם קשיח" – ולא רגשני, מספיק כדי להשלים עם זאת. בנתיבנו מהיחסי והמותנה אל המוחלט והמתמשך אנו חייבים להיות מוכנים לעזוב את הרוחני ביותר מבין הרעיונות, את מיטב התפיסות ואת המתוק ברגשות.
התלמיד צריך להקריב קורבן זה, ולא לאפשר להזדמנות ייחודית לחמוק. רק תקופות חיים, שבהן הצטברו רשמים טובים, מראות בבירור שהחווה עצמו משמעותי הרבה יותר מכל תמונה או פיסת דמיון שהוא מסוגל לבטא. את השכנוע הזה ניתן לאבד בקלות פעם נוספת. לפיכך אין לנו דבר יקר יותר מזה. שחרור ו הארה מתרחשים רק כשהתלמידים, כאן ועכשיו, ממקמים את האמון שלהם במהותה של ה תודעה. מהר יותר מכל שיטה מסובכת, יכול אמון בסיסי במורה, שניתן לסמוך עליו, להוליד מודעות קורנת זו, הנמצאת תמיד אצל התלמיד, ושיעור ההתפתחות תלוי בפתיחותו של התלמיד. אם התלמיד רואה את מורהו כמו בודהה, הוא מקבל את ברכתו של בודהה; אם הוא רואה אותו כבּודְהִיסַטְוָוה, הוא מקבל את הברכה באותה מידה; ואם על התלמיד לחוות את בודהה בתור יצור רגיל, קרוב לוודאי שלא יקבל דבר מלבד כאב ראש! מאחורי משחקיו של האגו לא מונח דבר מלבד חוכמה קורנת, וזוהרהַּ מלא-השמחה של ה תודעה תמיד יהיה שם. כשאמון כזה הותקן, הצעיפים של ה תודעה ייפלו בהדרגה ומעצמם.
