מאת: לאמה גנדון רינפוצ'ה
"אנו מוכנים תמיד לאפשר ל תודעה שלנו להיות נשלטת על-ידי מצבים רגשיים; אך כשצריך להתנסות הלכה למעשה בסבל הנובע, אנו נלהבים פחות ".
לאלה המתרגלים את הוַוגְ'רַיַאנָה (דרך היהלום), הלימודים הטנטריים הסודיים, יש התחייבות מקודשת לא לדחות את רגשות ההיקשרות, הכעס, הבורות, הגאווה והקנאה.
הסיבה נעוצה בכך, שאם יוותרו עליהם, לעולם לא יהיו מסוגלים לגלות את החוכמה, שהיא פנימה להם עבורם.
בוויתור על חמשת הרעלים אנו מוותרים בו-זמנית על כל אפשרות לזהות את חמש החוכמות, מאחר שהן לא תימצאנה לעולם בשום מקום אחר חוץ מאשר ברגשות.
כשאנו עסוקים בלימודים הטנטריים אנחנו חייבים אפוא לעבוד עם המצבים השונים, המעוררים תגובות רגשיות, כדי לחוות את החוכמה המקבילה. אותם מצבים של היקשרות, שנאה וכן הלאה הופכים לאמצעים לשחרור ממאבק רגשי.
למעשה, הכוונה היא שכאשר אחד מחמשת הרעלים מופיע ב תודעה, עלינו להביט ישירות במהותו, עד שאנו מבינים שבעצם אין לו שום קיום ממשי.
מהו רגש?
חשוב מאוד להבין היטב מה פירושה של המילה "רגש".
אנו עושים שימוש יומיומי במילה זו, כדי לתאר משהו שניתן לזהותו ללא קושי. התחושה מוגדרת בתודעה, שהיא גם תגובה וגם כוח מניע. אולם בבודהיזם רגש הוא הרבה יותר מכך. זהו מצב מנטלי, המתחיל מיד כשה תודעה מתפקדת באופן דואלי, הרבה לפני שהאדם הנורמלי מודע לכך.
רגש הוא ההידבקות המורגלת, הגורמת לנו באופן אוטומטי לסווג את החוויות שלנו בהתאם למה שהאגו חש כלפיהן: מושכות (תשוקה), בלתי-מושכות (כעס), נייטרליות (בורות). ככל שיש יותר הידבקות, כך תהיינה תגובותינו חזקות יותר, עד שנגיע לנקודה שבה לבסוף הן תפרוצנה לתוך תודעתנו המודעת ותתגלמנה כתחושות ברורות, שלהן אנו קוראים בדרך-כלל "רגשות".
התגובות שלעיל נקראות בשם שלושת הרעלים, ואליהם מיתוַספים אלה של החשבת נסיוננו האישי כשולט (גאווה) ושל הערכת מעמדנו האישי ביחס לאובייקט הנקלט (קנאה), כדי לקבל את חמשת הרעלים. נעשה שימוש במילה "רעל", מכיוון שתגובות אלה מרעילות את תודעתנו ומונעות את הופעתה של חוכמתה הפנימית.
בקריאת ההוראות של צַ'אגְמָה רינפוצ'ה, כפי שבוטאו על-ידי לאמה גֶנְדוּן, אנו חייבים אפוא להיות דייקנים בהבנתנו כל מילה לגבי חמשת הרגשות במובנם הרחב ביותר. אם לא נעשה כן, אנו מונעים מעצמנו לתפוס באמת את מלוא חשיבותם של הלימודים.
תפיסה, רגש וחוכמה
הרגשות מופיעים בגלל התנאים, הנוצרים על-ידי תודעתנו המבולבלת. תודעתנו הבסיסית, הנמצאת בזמן הנוכחי במצב של בורות, מקרינה מעצמה את הרעיון של עולם, הנחווה דרך חמשת
קשה לנו לחשוב על בורות כעל רגש, אך אם אנו חושבים בתשומת-לב, אנו יכולים להיות מושפעים על-ידי בורות בדיוק באותה מידה כמו על-ידי תשוקה או כעס. הבורות אינה משהו ניטרלי ללא השפעות או תוצאות. זהו מצב תודעתי מוגדר, הגורם לנו לפעול בצורה מסוימת. בורות היא כאשר אנו לא מסוגלים לראות את הדברים כפי שהם באמת. במודע או יתכן שלא במודע, את חוסר היכולת להכיר במה שקורה, מהללים לפעמים כתמימות, או כרגש מוגדר של אדישות, ואפילו במכוון לא לרצות לדעת. זה יכול לנוע בין בלבול כללי לגבי מה שבאמת קורה לבין היווצרות של השקפות מוטעות מוגדרות. קיים גם מרכיב מסוים של היקשרות. בורות יכולה אף להיות הרגשה די נוחה ('בורות היא אושר…'). אם נבחן את עצמנו בקפדנות, נמצא את הגישה הזו בולטת מאוד בהתנהגותנו. מנקודת הראות הבודהיסטית, בורות היא כל דבר מלבד אושר ותמימות. אכן, בורות היא הסיבה העיקרית לסבלנו, וזו הסיבה מדוע אנו מוצאים אותה כלולה בצורה איתנה בין חמשת הרעלים. החושים, חמשת איברי החישה ומערכת היחסים הפעילה שלהם עם אובייקטים חיצוניים.
בגלל הרגלינו הקודמים מקרינה ה תודעה מעצמה תמונות, שהיא מחשיבה כנפרדות ממנה. לאחר מכן נהפכות אלו לצורות, המשמשות כאובייקטים לראייה, קולות – שהם אובייקטים לשמיעתנו, וכך הלאה. נוכחותם של אובייקטים עצמאיים לכאורה אלה גורמת ל תודעה להפוך למוטרדת, בהתירה את צמיחתם של הרגשות.
לדוגמה: כאשר עינינו רואות צורה, אנו מגיבים לכך באופן מיידי. כאשר אנו מוצאים את הצורה נעימה, אנו נמשכים אליה; ואם אנו מוצאים אותה לא נעימה או דוחה, אנו דוחים אותה ורוצים להתרחק ממנה. כך גם לגבי כל המידע החושי האחר שלנו – בכל עת שאנו שומעים, מריחים, טועמים או נוגעים במשהו.
בכל פעם שאיברי החישה מתפקדים, עלינו להתבונן ישירות במהות האמיתית של מה שמתרחש. בהדרגה נגיע להבנה, שהעצמים שאנו קולטים הם למעשה רק ה תודעה בפעולה. האובייקט אינו שונה מה תודעה; הוא – הוא ה תודעה, ולכן אין צורך ליצור כל שניות מלאכותית על-ידי הפרדה ברורה בין סובייקט לאובייקט. אם אנו מביטים במהות של חוסר-שניות זו, בטבעם האמיתי של האובייקט וגם של ה תודעה הקולטת אותו, נגלה את מהותה של ה תודעה עצמה.
תפיסה זו של מהות ה תודעה מתרחשת, כאשר כל המחשבות הקודמות מגיעות לסיום, והמחשבה הבאה עוד לא הופיעה. ה תודעה נמצאת בהווה הספונטני, המציאות של עצמה. זוהי ה תודעה הרואה את מהותה שלה, ולזאת אנו קוראים "חוכמה ראשיתית". נוכחותה של חוכמה ראשיתית ב תודעה מפנה אז באופן אוטומטי את הרגשות. דומה הדבר להדלקת נר בחדר חשוך: ברגע שיש אור, החושך נעלם אוטומטית. באופן דומה משמשת החוכמה הנמצאת ב תודעה לסילוק מוחלט של כל הרגשות.
אם אנו מצליחים למדוט באופן כזה, ברגע שאנו מגלים את אחד מהרגשות בתודעתנו – ממש באותו רגע עצמו, אנו רואים את החוכמה שלו, וכך הופכים משוחררים מההיבט הרגשני שלו. אלה הם ההופעה הבו-זמנית ושחרור מהרגשות. כל אחד מחמשת הרעלים נהיה אז מוכר כאחד מחמש החוכמות.
אם בכל זאת איננו מצליחים לראות את היבט החוכמה של האירוע המתרחש ב תודעה, פעם נוספת אנו הופכים מעורבים בשניות. אנו עוקבים אחר המחשבה, מושפעים ממנה, ומתחילים להגיב אל האובייקט; אנו מקבלים אותו או דוחים אותו, עד שפולשים ל תודעה הבלבול והרגשנות, ולבסוף עלינו לחווֹת את הסבל הנובע מכך.
נאמר בטקסט, כי אם נוותר על חמשת הרעלים, לא נוכל לגלות כל חוכמה שהיא. הפעילות של הרגשות היא הפעילות של ה תודעה. כל רגש המופיע הוא לא אחר מאשר ה תודעה עצמה בפעולה. לכן אם אנו דוחים את הרגשות, בו-זמנית אנו דוחים את ה תודעה. בסופו של דבר רק דרך הפעילות שלה נגיע לגילוי הפעילות של החוכמה. על-ידי דחיית הפעילות הרגשית של ה תודעה אנו דוחים אפוא בו-זמנית את האפשרות לפגוש בחוכמה הפעילה שלה, וכך לעולם לא נוכל לממש את המציאות המוחלטת של ה תודעה.
מסמך אזהרה
לנטוש את חמשת הרגשות המטרידים, משמעו לבחור בדרך פחות ישירה ל הארה. זוהי הדרך שהולכים בה השְרַוַואקִים. אבל להסתכל לתוך טבעם האמיתי של הרגשות כאשר הם מתרחשים – אין זו משימה קלה. אם אנו רק מסתכלים על הרגשות בזה אחר זה, כפי שהם מופיעים ב תודעה בדרך הרגילה, איננו שונים אז מאשר קודם. דבר לא השתנה. אם אנו נהנים למעשה מהרגשות ובמתכוון מגבירים את כוחם עד אשר אנו מרגישים מורעלים לחלוטין על-ידיהם, אנו מתנהגים כאחוזי דיבוק, והתוצאה תהיה שנצבור קארמה של שד.
אולי גם יקרה שנהפוך לסוג של אדם, המפתח יותר ויותר גאווה על יכולתו להתמודד עם הרגשות על-ידי התבוננות לתוך טבעם האמיתי. על אף העובדה שהבנתו לא מפותחת במלואה, הוא מגביר את כוחם של הרגשות. ככל שהם מתחזקים, כן הולכת וגדלה גאוותו ואינה נעצרת. אף שאינו משוחרר באמת מבלבול רגשי, הוא אומר שהוא כן משוחרר, ומביא עצמו כדוגמה לאחרים כיצד לחוות את הרגשות מבלי להיסחף על-ידיהם. מוּנָע על-ידי גאווה אדירה, הוא מחפש כל הזמן לשפר את המוניטין שלו, להיות מוּכָּר כמישהו מאוד חשוב וכאדם המוכר היטב עקב יכולתו לעבוד עם הרגשות. יותר ויותר חסר-שליטה ומבולבל מתמיד, הוא צובר קארמה, הצומחת ונעשית שלילית יותר ויותר.
בודהה לכל רגש
אם אנו אכן מצליחים להביט ישירות במציאות של כל אחד מחמשת הרעלים כאשר הם מופיעים, אנו מזהים אותם כלא אחרים מאשר חמש החוכמות. ברעל הכעס והשנאה אנו קולטים את החוכמה כמו-ראי, המקבילה לבודהה דוֹרְגֶ'ה סֶמְפָּה.
כאשר מסתכלים ישירות לתוך טבעה האמיתי של הגאווה, אנו מוצאים את חוכמת השוויון ואת ה בודהה רַטְנַסַמְבְּהַאוָוה. בתוך טבעה של התשוקה אנו מגלים את החוכמה המבדילה ואת בודהה אַמִיטַבָּה. אם אנו מסתכלים על הקנאה, אנו רואים את החוכמה המגשימה-כול ואת ה בודהה אָמוֹגְהַסֽידְהֽי. וכאשר אנו מסתכלים בבורות, אנו מוצאים את החוכמה של הדְהרְמַדְהָטוּ, המציאות עצמה, ואת ה בודהה וַאירוֹצַ'נָה.
בודהות אלה מותאמים גם לאנרגיות היסוד השונות שבגוף, שכל אחת מהן קשורה לאחד מהרגשות. התבוננות לתוך הרגש מייצרת לא רק את מימושו של היבט חוכמה; היא גם ממירה את היסוד התואם של הגוף לאחד מחמשת הבודהות.
בדרך זו אין אנו מבקשים לנטוש את חמשת הרגשות, אלא רק להסתכל ישירות במהויותיהם או במציאויות שלהם, כשהם מומרים אוטומטית בו-במקום וברגע לחמש החוכמות, ואנו מולידים בספונטניות את תודעות חמשת האבטיפוסים של הבודהות. שימוש בסוג זה של תרגול קיים אצל המודטים על-פי המהמודרה או מסורת הדְזוֹג-צֶ'ן.
תרופה אחת לכל המחלות
ההסתכלות ישירה במהותו או בטבעו של רגש היא שיטה, היכולה להיות מיושמת בכל המקרים, בדיוק כפי שאנו יכולים להשתמש בתרופה אחת כדי לרפא מאה מחלות.
מתַרגל בעל יכולת גבוהה ישתמש בשיטה זו כדי לשַטֵחַ את הרגשות, ברגע שאחד מהם מופיע ב תודעה. הדבר דומה להנחת גץ זעיר בערימת חציר יבשה: החציר יעלה מיד בלהבות ויכלה לחלוטין. אף שהניצוץ המקורי זעיר, הוא יכול לשרוף כל כמות של חציר. בדומה לכך ניצוץ קטן אחד של חוכמה יכול לשרוף לחלוטין את כל הבלבול של ה תודעה ואת הרגשות הקשורים בו, עד אשר תישאר ב תודעה רק מציאות מוחלטת.
בעלי יכולת בינונית ישתמשו בשיטה זו כאמור להלן. מיד כשיגלו את נוכחותו של רגש ב תודעה כשהם מודטים, הם יביטו בו ישירות באופן חודר וערום. הרגש יירגע מעצמו וישחרר את אחיזתו מהיחיד. נאמר שתהליך זה הוא בדיוק כמו הכרת חוסר-השניות של גלים ומים. גלים רבים הנמצאים בתנועה לובשים מגוון מתמיד של צורות והתגבשויות שונות, ויכולים להיראות על-פני האוקיינוס. עם זאת, תכולת הגלים הם אך ורק המים של האוקיינוס עצמו. אין צורך אפוא כלל בהפרדה ממשית בין הגלים לבין המים. באופן דומה הצורות הרגשיות הרבות והמגוונות, המופיעות ב תודעה, הן לא אחרות מאשר ה תודעה עצמה. לכן אין שום סיבה לדחות את הרגש או להחשיבו כשונה מן ה תודעה. המתַרגל הממוצע יהיה מסוגל להבין זאת, ודרך התנסות ישירה בכך שהרגשות הם פשוט ה תודעה, הם יירגעו מרצונם הטוב.
דרך תרגול זה יהיה מסוגל המתַרגל בעל יכולת רגילה להיות מודע לרגש כשהוא מופיע ב תודעה. הוא לא יהפוך מעורב ולא ייסחף על-ידי הרגש – כפי שקורה בדרך-כלל. דומה הדבר למישהו מטורף שלפתע מתעשת; חופשי מטירופו, מופיעה תודעתו הרגילה. באופן דומה מיד כשאדם כזה חש בנוכחותו של רגש, הוא משתמש בתרגול שהוא מחשיב כמתאים למקרה מיוחד זה. היות מודע לרגש – אפילו אם המודעות שלנו אינה בהירה דיָהּ כדי לשחרר אותנו לגמרי ממנו – מספק את נקודת הזינוק ליישום גישות אחרות, נגישות יותר.
