מאת: לאמה אולה נידהל
כבר מזמן צריך היה לגעת בנושא ההרצאה של הערב. קיים מחסור בידע אמיתי לגבי מדיטציות בודהיסטיות, ורבות הן התפיסות המוטעות. מאחר שבדרך-כלל האנשים "מרחפים" כשנושא זה עולה, ושוכחים להיות חדים וביקורתיים, אני מחכה בדרך-כלל עד לרגע האחרון כדי לתת סקירה כללית, ואז אף פעם אין הדבר קורה. במקום זאת, לאחר שעות מאושרות בעיכול השקפות בודהיסטיות כלליות, עלינו לתפוס את הרגעים האחרונים לפני שנעזוב את האולם ורק למדוט. מובן שאם הבנתנו את לימודי החותם הכביר (מַהַמוּדְרָה) מוצקה דיה, הופכת כל התרחשות ללימוד על קארמה, בעוד שהשקפתנו והדרך שבה אנו מתמודדים עם דברים מבהירות את שלב התפתחותנו. אולם עבור רוב האנשים, המנסים לעבוד עם תודעתם במצבים יומיומיים, דומה הדבר לניסיון לאפר מישהו בשעת ריקוד. לעתים קרובות אנו שמים את השפתון על הלחי, וזה כמובן לא מדויק; אולם עבודה עם התודעה תחת תנאי המדיטציה כמוה כאיפור מישהו נייח; אנו יכולים לצייר את הקווים ואת הצבעים בדיוק במקומות שאנו רוצים.
קיימות אינספור סיבות טובות למדוט ולנסות למצוא כמה רגעים שקטים בחיי היומיום. למרות שתוצאות אמיתיות מתגלות לאטן, אנשים ללא ספק מפיקים תועלת מהתוצאות שמביאה המדיטציה. בפעילויות החיצוניות ממליץ הבודהה ליצורים לסמוך על כושר התבוננותם ושיקולם, אולם המדיטציה אינה משהו שאנו יכולים לעשות בעצמנו. יהיה זה כמו לטייל באזורים בלתי-ידועים ללא מפה. למרות שאפשר שיהיו לנו כמה התנסויות, לא נדע לאן הן שייכות ואיך להשתמש בהן, ולאחר זמן-מה יתברר לנו ששרפנו דלק ללא מטרה ובזבזנו זמן יקר. מדיטציה, אם כן, צריכה להיות בהקשר מסוים. בתמונה הבודהיסטית הכוללת מיקומה הוא ללא ספק במרכז. בהתחלה חייבים לבוא לימודים מספקים, שיש לבדוק ביסודיות. לעולם אין לקבל שום דבר בהסתמך על אמונה או להחשיבו כדוֹגְמָה. כשברור לנו שאיננו מנסים להימנע מחשיבה עצמאית, ושאנו נמנעים מלהפוך את השטות של "רדיפה פושרת כלשהי אחר רצונות" לחלק מחיינו, יהיה הצעד הבא שלנו חיפוש עובדות מתאימות. עלינו לדרוש יסודות והשקפה, שעמם ניתן לעבוד. כפי שהוזכר, למדיטציה נחוץ שלד.
ללא תמיכה לא יהיו לה שורשים ולא כיוון. אם הפנמה, מנטרות וכו' אינם משתלבים בחיינו אלא נתפשים כפעילות נפרדת, הם לא יביאו תוצאות משמעותיות. זו הסיבה מדוע גדלה חשיבות השקפתו הנכונה של הבודהה, כשאנו מתקדמים הלאה דרך שלבי המדיטציה לעבר דרך היהלום. ללא ידע ודאי על סיבתיות נהיה פגיעים. בלי לפתח חמלה וללמוד לראות את העולם כחלום משותף, הנחווה דרך משקפיים צבעוניים של אינספור חלומות פרטיים, יהיו חיינו הפנימיים נעולים. בדרך היהלום חיוני אמון בלתי ניתן לערעור בטבע-הבודהה הטבוע בנו. עמוד התווך הבא הוא יציבות. החיים קצרים, ואין לבזבז זמן על עליות ומורדות רגשיים. כל רמה מנטלית שהושגה צריכה להוות בסיס לצעד הבא, עד שכוחה ועושרה של התודעה הופכים למחסה קבוע ובלתי ניתן לערעור. הימנעות מכל דבר המביא נזק בלתי נחוץ; ההחלטה לצאת נגד הכעס, משתק התודעה; וההחלטה שלא לאבד לעולם את תחושת הרעננות והמשמעות בחיים – כל אלה תומכים בחוזקה במדיטציה שלנו ובנכונות של השקפתנו.
על-מנת שלימודיו של הבודהה ימומשו בהשקפה ובאינספור השיטות של דרך היהלום, נחוצים במיוחד עמודי התווך שהוזכרו לעיל. רוגע וריכוז במדיטציה, המתבססים על מודעות מעשית לסיבתיות, מספקים את החופש להימנע מנפילות לתוך מלכודות החיים. הם מספקים את המרחק, המאפשר לראות אם מתפתחות טרגדיות או קומדיות, ומאפשרים לנו להיוותר מחוץ לטרגדיות בעודנו בוחרים בכל התפקידים האפשריים בקומדיות. כך עובדת המדיטציה ברמה הראשונה. לאחר מכן באות השיטות לפיתוח המוטיבציה שלנו. התודעה מכילה שתי איכויות עשירות ונהדרות, שבדרך-כלל אינן מפותחות או מאוזנות דיין. הן ידועות בתור חמלה וחוכמה, ומהוות את מרכיביהם של חיים פנימיים עשירים ומלאים.
למרות היווצרותו של רגש נהדר ותוסס, אם ניטה יותר מדי אל הצד הרגשי ונהפוך לחומלים באופן חד-צדדי, תהיה התוצאה רגשנות מביכה. מנגד, משקל-יתר על ההיבט המושגי הופך אותנו לביורוקרטים, והחברים נעלמים. מטרת אינספור לימודיו של הבודהה בדרך הגדולה (מהיאנה) היא איחודן של שתי איכויות אלו. כבר בשלב לקיחת המחסה אנו מחליטים בכל מדיטציה להגיע למצב, שממנו נוכל להועיל לכולם. אנו נכנסים מחדש אל חיינו המעשיים בהתחלקנו ברגשות הטובים עם כולם. הרמה השלישית והגבוהה ביותר היא להתנהג כבודהה או כמורה שבחרנו, עד שנרכוש את איכויותיו. בכל חווית אנרגיה ומודעות, המתפתחות באמצעות תרגולים מלאים ומיומנים – יש להשתמש כדי לבסס חוויה זו ולעשותה מתמשכת. עלינו גם לשמש דוגמה מתמדת לאחרים; הם ראויים לכך בעולם המשתנה.
כיצד מתורגמות רמות אלו למדיטציות שבהן אנו פוגשים במרכזים של האנשים והמתרגלים החילונים של הקארמה קאג'יו מסביב לעולם? איך הן הופכות לדרך היהלום ומתפתחות לחותם הכביר? בשטף ובהדרגה הן מציגות ומשלימות זו את זו. הרגעים הראשונים מוקדשים לישיבה בשקט. כמו רוב הבודהיסטים בכל מקום, מתרכזים רוב האנשים בשלב זה בנשימה שנכנסת ויוצאת מנחיריהם. ניתן לשאול: מדוע אף האנשים מלאי ההשראה רואים שיטה פשוטה זו כמועילה? הסיבה היא, כמובן, שתודעתם של רוב היצורים נמצאת באי-סדר. כשהם באים למדיטציה, בדרך-כלל יום העבודה כבר מאחוריהם. חוויות היום הרבות רודפות זו אחר זו על מסך תודעתם, ואת מקומן תופסת הציפייה להנאות הלילה הצפויות.
לכן נחוץ מרכז פנימי שקט; אך מורים, הרוצים בתלמידים עצמאיים, אינם מאפשרים להם לשבת כך זמן רב. אף אחד אינו רוצה שבמדיטציה שלו תהיה תופעה של "קיר לבן" – מצב ישנוני ובעל ערנות מופחתת, ההופך אנשים לחסרי אחריות. במקום זאת דרוש משהו זוהר, כמו יהלום קורן או שמש – תודעה מזוככת בכל עת. זו אם כן שאלה של איזון, ודרך זו דורשת בשלות. אנו צריכים זמן כדי להירגע. אנו עוקבים אחר נשימתנו – אך רק כדי למנוע את המשך האירועים היומיים. הזמן הקצר המוקדש לכך והתכליתיות מהווים דרך יעילה להימנע מהרהורים על תענוגות ובעיות, ומבטיחים שאיננו רק יושבים שם, אלא בעצם מנקים את תודעתנו. לא תמיד השתמשו בנשימה באופן כה נפוץ כדי למקד את התודעה.
נראה שלפני 2,550 שנה, בזמנו של הבודהה, העדיפו רבים להביט ארוכות על פסלון או על אובייקט חיצוני אחר. כיום בהיותנו בעלי-השכלה וחשופים ביותר לגירויים חזותיים, שונה ההתבוננות בדברים גרידא, ללא יצירת מושגים; אולם העבודה עם הנשימה שלנו פותחת פתח עבור אנרגיות התודעה ומודעותה כאחד. כדי לפתח את האנרגיות, כדאי למדוט על מרחק ברוחב 16 אצבעות מאפינו. כך נאספת המהות הכללית של המרחב. ברוחב 12 אצבעות ממול אנו מקבלים את אנרגיית האוויר; שמונה אצבעות קדימה נמצאת תנודת החום; במרחק ארבע אצבעות קיים טבעו של הנוזל; ובמקום שבו האוויר נוגע באף אנו מקבלים את כוחו של המוצק. כך מהווים נחירינו את נקודת המפגש בין אנרגיות פנימיות לאנרגיות חיצוניות, והם חשובים אפוא מאוד. הנשימה היא מפתח מועיל למודעותה של התודעה – כל עוד האוויר שנושמים נחווה כנייטרלי ונקי – אז לא נפתח רעיונות לגביו. מאחר שהנשימה נכנסת ויוצאת תמיד, התודעה לא תזוז רחוק מדי, ונדרש מאמץ מועט. לכן כה מעולה המודעות לנשימה בתחילתה של המדיטציה. היא מפעילה הן את האנרגיה והן את מודעותה של התודעה.
אחר-כך באה הסתכלות בוגרת על חיינו. השלווה שנתקבלה מאפשרת לגלות שארבע הזדמנויות ייחודיות, נדירות ויקרות חברו יחדיו בקיום זה. הראשונה: ההזדמנות לפגוש בלימודיו של הבודהה (דהרמה) – להיוולד בזמן ובמקום שבו אנו יכולים לקבל את שיטותיו. הן מאפשרות לנו לא רק להזדקן, אלא גם להיות חכמים יותר. השימוש באמצעים כה מיומנים הביא יצורים לשחרור והארה במשך 2,550 השנים האחרונות. אנו מבינים שנדיר לפגוש בלימודיו המוחלטים, וכי מעטים מאלה היוצרים את הקשר מסוגלים לתרגל אחר כך. בין אם חסרים מוטיבציה או כוח, חוסר הנטייה הרוחנית אצל יצורים מעורר רחמים. בניגוד לדתות האמונה, אין בודהה אלוהים שופט או מעניש שראוי למרוד נגדו – אלא חבר. זו גם אינה שאלה של עשיית רצונו של בודהה אלא של התפתחות עצמית והיות עצמאיים. דרכו היא מודעות ללא אצבע מוסרית מצביעה כלשהי או לחץ מלמעלה ומבחוץ. זו אחת הסיבות מדוע אין הבודהיסטים משדלים ל"דת". הם מבינים שחירות זו קשה עבור אלה הפחות בשלים. מאחר שבודהה רק מדריך ומראה את הדברים כפי שהם, עלינו לבחור, אך לא כל אחד מסוגל לעשות זאת.
השנייה – הארעיות שמולה חייבים להתייצב. "השירותים בוערים" – כפי שאומרים הדנים – ואין זמן לבזבז. כל מי שנולד ימות. כל מה שהורכב יתפרק. אין דבר מורכב בעל טבע מתמשך, ושום דבר מותנה לא יישאר. ואם אכן – כדברי החוכמה הדנית – "החולצה האחרונה חסרת כיסים", ואין שום דבר שיכולים אנו לקחת אתנו מחיים אלה, גְדֵלָה חשיבותה של התודעה לאין שעור. לכן ניתן לסמוך רק על מרחב התודעה המודע חסר הגבולות והאל-זמני שבכל מקום. אנו גם מבינים שהזמן לתרגל הוא תמיד עכשיו.
המחשבה השלישית היא על סיבה ותוצאה (קארמה), על כך שללא הרף יוצרים יצורים את חייהם. רובנו אוהבים להאשים אחרים, במיוחד על שגיאות חמורות וכאב, אך זה משאיר אותנו תלותיים וחלשים. החושבים שהכול גורל וקורה באקראי או בגלל אלוהים מסוים יכולים רק לסבול מבעיות בלי להתלונן או לקחת שוחד. אולם ראייתו של בודהה מעצימה את כולם. הוא מלמד שאפשר לשנות כל קארמה שטרם בשלה, שניתן להפוך או לעשות למועילים את כל התנאים הפנימיים והחיצוניים.
מובן שבמידה מסוימת כמה דברים כבר התרחשו, כמו קבלת גופנו הנוכחי. הקארמה של תקופות חיינו הקודמות התאימה את תודעתנו להורים המעניקים גנים מסוימים, גזע, מעמד חברתי ורמת משכל נתונים; אולם בטבעה המוחלט התודעה חופשייה. כפי שאנו יכולים לראות באנשים יוצאי הדופן בכל מקום, העבודה עם התנאים וביניהם מקנה הזדמנויות מדהימות. לאחר שהובנו שלושת התנאים שנזכרו לעיל, הגיע הזמן לשאול "מדוע?" מדוע לעבוד עם תודעתנו ולהתפתח? הסיבה היא שכל היצורים תרים אחר האושר; אולם די מוזר שכמעט כל אחד תר אחריו בתוך עולם שבאופן ברור – ואף גלוי – הוא ארעי! מאחר ששאיפה זו היא כל כך חודרנית ובולטת, קוראים הטיבטים לעולם "דוֹ-קְהָם", כלומר עולם התאווה. בנוסף קיימות רמות "צורניות" של שמחה אסתטית, הנקראות "זוּג-קְהָם", וכן עולמות חסרי צורה של מופשטות, הנקראים "זוּג-מֶה-קְהָם". מאחר שהאשליה של "אני" נפרד לא התמוססה, איננו יכולים להישאר אף באחד מהעולמות שהוזכרו, וראוי לחפש ערכים מתמשכים. בחפשנו את הראי מאחורי התמונות או את זוהרה נטול-הזמן של התודעה מאחורי חוויותיה המשתנות, אנו מגלים משהו אדיר הרבה יותר.
היכולת להיות מודעים מכילה יותר קסם מהאובייקטים שאליהם אנו מודעים, וטעמו של גילוי זה הוא אושר עילאי קורן, ההולך ומתעצם בקביעות. היכולת לדעת ולהבין מתגלה הרבה יותר מרתקת מכל דבר נעים או לא נעים שמופיע על המסך, ורעננותה של חוויה ישירה אינה נפסקת. תודעה, המכירה את עצמה מבעד לכל התרחשות – זו המטרה, והיא משהו נפלא ונהדר! תובנות כאלו מניעות, וכשצריך אנו יכולים לשים אותן כמו גזר לפני הסוס העצלן של תודעתנו הרגילה. עלינו לזכור: כל חירות או שמחה פחותות בהרבה ממצבנו התמידי לאחר ההארה. בעודנו נהנים וחולקים באושר, הניתן כיום להשגה, מפיח השראה לדעת שהם רק צלליו של הטבע האל-זמני של התודעה. אין דבר מותנה שאף מתקרב להגשמתו של מצב זה. אלה היו הגזרים, אך השוט משכנע ביותר. הסבל יבוא לבטח אם יצורים אינם משנים את ערכיהם הנוכחיים. אם אנשים ממשיכים לחשוב שהם למעשה גופם ושרכושם וכספם בבעלותם, אזי זקנה, מחלות, מוות ואובדן כואבים ביותר. בשלב זה אנו חוסים. זהו הצעד ההגיוני הבא. בהביננו שאין חלופה להארה – כפי שאנו פונים למורה לאנגלית ללמוד אנגלית או למורה לגרמנית ללמוד גרמנית – אנו שואלים את בודהה לגבי התודעה.
נכון שפילוסופיות ואסכולות פסיכולוגיות נוגעות בתודעה בדרכים שונות. כך עושות גם הדתות שאינן מתבססות על אמונה בלבד, כמו ההינדואיזם והטאואיזם; אולם, רק הבודהה ניגש לנושא באופן מלא ומדעי. שיטותיו מביאות תוצאות שאין עליהן עוררין, המשכנעות מעבר לדוֹגְמָה או אמונה. ידוע הסיפור, בו מבקשים מכמה עיוורים להגדיר פיל, המסמל את התודעה. עיוור אחד ממשש רגל ואומר שהוא כמו עץ; אחר מחזיק בחדק ואומר שהוא כמו צינור; אחר מחזיק באוזן ואומר שהוא כמו עלה; וכן הלאה. בהשוואה לסיפור זה היה בודהה יושב זקוף, ועיניו פקוחות על החיה, ולו גם חיישנים שונים הסורקים אותה מלפנים, מאחור ובאמצע. אין הוא צריך להוכיח דבר, ואין הוא מאבד מערנותו לרגע. בעוד דתות אחרות מורות ליצורים מה אלוהים דורש מהם, משחררם בודהה ומאירם בהראותו להם איך פועלת התודעה. המסר שלו קולע "בול". הוא אומר: "כל מה שעליכם לדעת הוא מה רואה דרך עיניכם כרגע". אתם תהפכו לחסרי-מורא כשתיווכחו שזהו מרחב שלא ניתן להורסו. תתמלאו שמחה כשתראו שהוא עשיר, שובבני ומלא בפוטנציאל. אהבה מעשית ורואה למרחוק מתלווה להבנתנו שהתודעה אינה מוגבלת ושאין לה סוף. להיפתח לבודהה – זו מהות לקיחת המחסה, והיא מבטאת אמון אמיתי בתודעתנו.
חשוב לדעת למן ההתחלה מהו בודהה. אין הוא אדם, אלא פיתוחה המלא של התודעה. על פני האדמה הופיעו כבר שלושה מורים מוארים לגמרי לפני הבודהה ההיסטורי הנוכחי שלנו, ובסך-הכול יופיעו אלף. תחילה מלמד בודהה, ומגיעה תקופת המימוש. אחר כך, בהדרגה, אנשים מודטים, לומדים, שומרים על מסורות חיצוניות, ובסוף נכנסים לתקופה של רווית יתר. לאחר מכן כל אלה שלא הגיעו לשחרור או הארה נסוגים לברבריזם. כעבור זמן-מה מבינים אנשים שהם סובלים, ומתחילים לבקש לוותר קצת ממרחב האגו. כך יכול להיוולד בודהה חדש. היוולדותו מלווה שוב בתקופה של מימוש, מדיטציה, לימוד, התבוננות בהתנהגות חיצונית ותקופת רווית יתר, ואחריה שוב מגיעה תקופת הברבריזם. כל עוד יהיו על אדמה זו חיים תבונתיים, יתחלפו כך התקופות של תרבויות גבוהות ונמוכות.
בכמה כתובים נאמר שכל הבודהות מלמדים את הדרך הקטנה והדרך הגדולה, אך רק לבודהות הרביעי והשישי יהיו תלמידים, המבינים ללא קושי את השקפת החותם הכביר ושל דרך היהלום. בודהות אינם מסתכלים על טבורם ואומרים "אוֹם"; הם עובדים, מרגיעים, מעשירים, מקסימים ומגינים. חוכמתם היא ההמרה של כל הרגשות המטרידים שקיימים. בשלב זה הופך כעס למודעות דמוית ראי. גאוותנו מתרחבת לאחרים והופכת לעשירה ורב-צדדית, כמו יד מלאה בתכשיטים. היקשרות הופכת ליכולת לעבוד עם אחד או הרבה גורמים בו-זמנית; קנאה הופכת לפתיל המודעות של הניסיון; ובורות מתמוססת לאינטואיציה. אף-על-פי שה בודהה הוא המחסה הראשון והמוחלט, אין הוא משהו זר.
לפני 2,500 שנה, בזמן הארתו, הוא ראה את טבעם האל-זמני של כל היצורים ושל התופעות. הוא אמר: "כמה מדהים! כולם בודהות, אך אין הם יודעים זאת. כל אטום רוטט משמחה ומוחזק באהבה, אך אף אחד אינו מודע לכך". לכן הוא לא לימד על-מנת להוסיף משהו חסר לתודעה. הכול נמצא בה תמיד, וטבעה האל-זמני לא ניתן לשיפור. הוא רק מדריך יצורים כיצד לראות את השלמות שכבר ברשותם. שיטות אלו הן המחסה השני, לימודיו. הם נוגעים בנו בשלמותנו ושימושיים לחלוטין. שום רעיון על המטרה אינו מספק; נחוצה דרך כדי להוביל אותנו לשם. במהלך 45 השנים הבאות חלק ה בודהה את מה שנקרא "הדברים כפי שהם" או "דהרמה" בסנסקריט – השפה המשוערת שבה דיבר.
הדהרמה הועברה כמידע – לא כדוֹגְמָה או צווי – וכוללת 108 כרכים בעובי אינץ' הנקראים קַאנְג'וּר. 84,000 לימודיהם מתחלקים בטבעיות לקבוצות עיקריות, הידועות בסנסקריט כוִינַאיָה, סוטרה, אַבְּהִידְהַרְמָה וטַנְטְרָה בודהיסטית, השונות מאוד מהמגוון ההינדי. הן מספקות לכל אחד הרוצה חירות ועצמאות נקודות כניסה המתאימות לדרכו, ומותאמות לכשרונותיו ולרמות הנוירוזות שלו. מעצם היות המידע כה נרחב יכולים רוב האנשים להשתמש בחלק מהשיטות שבודהה מעביר או להזדהות עמן. עם זאת חייבים אנו להיזהר ולא להופכן ל"דת" אישית או לערבב שיטות בעלות מטרות שונות. בכל מקום שניכנס לזרם נוכל לנוע בו במהירויות שונות עד להארה. בהוראתו של הבודהה יש הכול, ואיכויותינו יצמחו כמו עץ בריא.
המחסה השלישי הנחוץ הוא בבודהיסטוות ההיסטוריים, וברמה היחסית – גם באלה העושים את עבודתם: חברינו ועוזרינו בדרך. למעשה פירוש הדבר לסמוך על החברים המיומנים של קבוצתנו המקומית, המהווים דוגמה טובה. הם מתייחסים אל הדברים מרמה על-אישית ועובדים למען אחרים, כמו המורים הנוסעים. בודהיסאטוות רבים בלתי מזוהים ועדיין לא מתורגלים נמשכים כיום למרכזים של דרך היהלום, ועלינו להחליט בעצמנו במי לבטוח שם והיכן. מאחר שבודהיסטים נמנעים מרגשנות, יוצאים טיפוסים אקזוטיים רבים בעצמם; אולם עלינו להתעקש על חוש הומור בריא ולוודא שעוזרינו בדרך ואלה שרואים אנו כדוגמה אינם מוזרים ואינם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. חשוב במיוחד שתהיה להם ראייה בריאה ולא מתוסכלת לגבי מיניות, ושלא ילכו בצורה עיוורת אחר מגמות ה"פוליטיקלי קורקט", אלא יבטחו בעצמם.
בנוסף צריכים המרכזים של דרך היהלום להיות בררנים – אחרת במהרה ייעלמו כוחם ושמחתם. קיימים מוסדות סוציאליים ומוסדות דת עבור אלה הזקוקים לעזרה ולכיוון, ואנו משלמים מסים כדי שהמומחים יטפלו בהם. תפקידנו, והוא מכריע, להוסיף למיטב המוחות האידיאליסטים. עזרתנו להם לגלות שמרחב הוא אושר באמצעות סגנון חיים פעיל והתפתחות אנושית משכנעת, גוברת על דקלומן של 16 רמות הריקות בנשימה אחת ועל סיפורים פלאיים על כוחות רוחניים. כל אחד המצוי במרכז צועד בנתיב, והתחלקות בצמיחתם מפיחה השראה. בראותנו אותם עושים שינוי, מועילים לאחרים או מתגברים על השדים הפנימיים שלהם, ייתכן שזהו הטוב שבמורים. זו הגישה של העתיד. נראה בעליל שמערכות הייררכיות לא יימכרו לאנשים עצמאיים במערב. איש אינו רוצה במורה מרוחק, הניצב על כַּן, או בארגון גדול הרובץ על כתפיו ואומר לו מה לחשוב. אם הדברים אינם שקופים, יעזבו האנשים הכֵּנים למקום אחר, ואולי לא ימצאו דבר. מצער אם אין אווירה שבה חברים חדשים וותיקים יכולים לעבוד וללמוד ממנה.
אם מתנסים בשיטת הניסוי והטעייה, יספיקו ה"מטרה", ה"דרך" וה"חברים המשוחררים" – הידועים גם בתור בודהה, דהרמה וסנגהה (בסנסקריט), וסָנְגֶ'ה, צ'וּ, וגֶנְדוּן (בטיבטית). כל הזרמים הבודהיסטיים לוקחים מחסה זה. פירוש הדבר להיות בודהיסט, ולכך אנו זקוקים. אך אם איננו רוצים לצעוד לעבר ההארה, אלא לטוס – אז אין הם מספיקים. הטיסה מהירה היא, אך קשה, ונחוץ לנו מורה. בדומה לכל דבר אחר, כל מורה הוא מראָה לתודעתנו, ההבדל, כך אנו מקווים, שהוא מראָה ערה ומודעת. מאחר שבידיו המפתח לצמיחה המהירה ביותר ברמות אינספור בו-זמנית, עליו להיות בעל תודעה מכריעה. כהתחלה טובה כדאי להיות אסיר-תודה עבור השפע שהמורה מעניק. אף-על-פי שהתלמיד לא ימצא דבר מושלם שאיננו קיים בו כבר, ללא לאמה דבר זה יישאר חבוי. כך מהווה המורה את המקום שבו פוגשים היצורים באופן מלא בפוטנציאל הטבוע בהם. דוגמת המורה מוכיחה שחמלה, חוכמה וכוח מלא שמחה ניתנים למימוש על-ידי כולם. אין זו התבוננות יבשה, אלא רגש של אושר עילאי רב-עוצמה, שבדרך כלל נקרא "ברכה". בשפות מערביות מעשיות מעטות המילים כדי להגדיר זאת. זהו רגש חם ו"מקיף" של הכרה ואסירות-תודה, המשכנע יצורים לגבי הפוטנציאל שלהם. רגש זה מעשיר כל אחד בהבנה עמוקה, שיום אחד גם הוא יוכל להועיל ליצורים. ביטחון זה או השפעה רוחנית זו הם התנסות אחת כבירה שנתאפשרה על-ידי המורה.
המתנה השנייה היא השיטות; והן חייבות לבוא מבודהה ולהתאים לרוח הזמן ולתרבות. אם הן באות מתוך דרך היהלום, חייב המורה גם להחזיק בשדר אמיתי! ככל שהלימודים עמוקים יותר, כך מתעלים הם מעל רמת החוויה היומיומית של אנשים ומעל ההגנות הביקורתיות שלהם. לכן מולכים רבים שולל על-ידי שרלטנים, ועלינו לוודא שהמורה רציני. הוא חייב לדעת שמה שהוא מלמד אכן רציני. הוא חייב לדעת מה הוא מלמד. עליו גם לבטא מידה משכנעת של חוסר-מורא, שמחה ספונטנית וחמלה רואה למרחוק של מצב ההגשמה. עלינו לוודא שקיבל תועלת מעשית בחייו מה בודהיזם, ושאינו רק מצטט ספרים ומתבודד. כפי שהוזכר, עבור דרך היהלום חשוב שלו עצמו היו מורים אותנטיים. מאורעות בעולם מועילים, אך אין בהם כדי להכשיר מורה בודהיסטי. במסגרת תחום זה הדרכים והמטרות יותר מדי נבדלות, וכל השוואה עם מערכות פילוסופיות ופסיכולוגיות אחרות, ללא שנים של לימוד, מסוכנת מאוד. לבסוף, יש להשלים את מה שדורש בחינה ביקורתית על-ידי המשחרים לחברים רוחניים. גורואים חייכניים – אבל שאינם לעת צרה – לא יקשה למצוא; אך אנו רוצים מורה בעל כוח קבוע, מישהו שיעמוד לצדנו בשעת סערה, והוא נדיר יותר.
השיטות והידע להארה מהירה נקראים בטיבטית יִידָם. "יִי", פירושו תודעה, ו"דָם", פירושו קשר. בדיוק כמו לימודי החותם הכביר, הם מקשרים את התודעה עם טבעה המואר. באמצעות מדיטציה, המפעיל משוב מדמויות ותנודות מוארות, נפגשות המודעות הפנימית עם המודעות החיצונית ומתמזגות, ואנו יכולים לחוות צמיחה אדירה. בודהה נגלה כשדות אור ואנרגיה על-אישיים, בדמותם של היבטים שלווים, מגינים, יחידים, באיחוד, נקביים וזכריים, המעוררים את איכויותיה המוארות של התודעה ואת חוכמתה. הם מלהיבים ומושכים מטבעם, ומאפשרים ליצורים להתבונן במראָה הבהירה ביותר שבה הם יכולים להשתמש, ולגלות את טבעם באור הברור ביותר.
קיים היבט אחרון והכרחי של הלאמה ושל המחסה, והוא ההגנה. אף שכיום מאפשרת ההתניה המערבית למגינים הבודהיסטים להתגלות בעיקר בתור מניעתן של תאונות והסרתם של מכשולים, לבטח מקבל כל אחד הנמצא על הדרך המהירה תועלת משדות כוחם המוארים. בנוכחותם החבויה במרחב – כל עוד שומרים אנו על כבודנו העצמי ועל הקשר עם מורנו – הם פועלים בחלקיק שנייה לטובתנו ארוכת הטווח. לא רק ברמה הפיזית זקוקים אנו בהכרח למישהו שיעמוד להגנתנו, והמגינים אכן מהווים מחסה אמיתי; ואפשר לסמוך בהחלט על מיומנותם ויציבותם. כדי להיות בעל כוח להעברת הגנה כזו חייב המורה להיות הגון.
הדבר נחוץ עבור קשריו עם מגיניו וכדי לשמור על יעילות משאלותיו עבור אחרים. כשאנשים חושבים עליו, עליהם להרגיש בטוחים לגמרי. לכן אסור לו לברוח מסכנות בחייו, אלא לכבוש אותן. גם אין יכול הוא להיות תקין פוליטית ("פוליטיקלי קורקט") או להשתמט מהחלטות קשות שעליו לקבל. להעביר קו-המשכיות, פירוש הדבר לאחד בדרך מהימנה את היצורים עם טבע-הבודהה שלהם. הצורך להעביר בצורה מדויקת את לימודי החותם הכביר והיידם ולהגן על התפתחותם של התלמידים עושה את הלאמה כה חיוני לדרך היהלום. הוא מייצג את כל המחסה ומהווה את הקשר הקרוב ביותר בין היצורים לטבע-בודהה שלהם. אפילו לבודהות היו מורים. אם אף אחד לא היה מראה לבודהה ההיסטורי שתודעתו היא אור בהיר, לעולם הוא לא היה הופך למואר. לא ניתן אפוא להגזים בחשיבות המורה. כדי לראות את פנינו, אנו זקוקים למראָה. אף שרבים חוסים במהירות ומשתוקקים להמשיך הלאה למדיטציה העיקרית, ניתן עדיין להבחין בשני סוגי מוטיבציה אפשריים. חלק חושבים: "אני אזדקן, אחלה ואמות; כעת אני זקוק לחיים טובים; אני זקוק לעזרה בשניהם".
עבור הדרך הגדולה ודרך היהלום זה מעט מדי. הכוח הדרוש עבור דרכים אלה של המרה והשקפה נוצר באמצעות המשאלה: "לכולם יש בעיות וכאב, וכעת אגיע לרמה שממנה אוכל להועיל להם". המוטיבציה השנייה רחבה, כמובן, הרבה יותר. היא מעצימה את יעילותו של המחסה לעין שיעור, מאחר שבו כרוך חיפושם של כולם אחר האושר. הפעולה לתועלתם של כל היצורים היא ההרגשה של ידיהם וכפות רגליהם הקטנות על גבינו, הדוחפות אותנו קדימה. יחס אצילי של סביבתנו, המתעצם בתדירות, הוא התוצאה. פירושו: "אנא, הגע מהר להארה, ואז הושט לנו יד" – זאת ההתבטאות מתת-ההכרה. עם הבנה שכזו, אף החוויות הבלתי נעימות נהיות משמעותיות. הן הופכות אותנו לבשלים כדי להועיל לאחרים מאוחר יותר.
כשמתקדמים במדיטציית דרך היהלום, כל שלב הוא ברמת ההיגיון הישר, ומובן באמצעות רעיונות. אולם בשלב זה מופעלות איכויותיה המלאות של התודעה, ומילים מאבדות ממקצת השפעתן. אם ביטחנו עצמנו בהשקפה נכונה ובמחסה המבוסס על חמלה, יכולים כעת התרגולים לפתח כל אחד משלושת ההיבטים של התודעה. מודעותה, האנרגיה והכוח שלה להזדהות – כולם יכולים לבוא לידי פעולה. כדי להפיח השראה במערב היו בתחילה דרכים מופשטות, על-מנת שהתודעה תבין את עצמה. הזֶן והטְהֵרַוַואדָה הפכו אותן לידועות, הן נשמעות ישירות והן קלות. אולם חייבים אנו להיזהר, שכן רבים מחשיבים אותן להוראות טובות. למעשה, קשה הרבה יותר לנסות לחוות את התודעה באופן ישיר מאשר ללמוד מנטרות ארוכות או להכיר דמויות בודהה מרובות-ידיים. אנו חייבים לערב את כל הווייתנו. ללא מסירות רבה או הכרת תודה חזקה לא יהיה למודט כוח רב להמרה, וביחס לרמת החותם הכביר הוא נמצא על קרח חלקלק מאוד. במילים אחרות: ללא תמריץ מעין זה עלול המודט לאבד את קשריו. אין פירוש הדבר חוסר-אמון בזן ובמדיטציות "שַמַטָה". מצב זה, שבו מערביים של הזרם המרכזי בוחרים בשיטות אלו, מבוסס על ה קארמה הטובה בעולם. בארצות מוצאם יש לבתי-ספר בודהיסטיים כאלה כלים מסורתיים, כמו נדיבות, כדי ליצור את הרשמים הטובים הנחוצים; אולם בלי תשומה זו נסיים במצב ריקני וישנוני, המהווה רעל להתפתחותנו, והמפחית בצורה ניכרת את אי-תלותה ואת כוחה של התודעה.
אם כן, כדי למדוט על התודעה עצמה עלינו להיות ב-200 אחוז מודעות. הכול חייב לרטוט במודעות. ברגע שאיננו יכולים עוד להחזיק במצב זה, עלינו להירגע, לגרד את מה שמעקצץ, לבנות מוטיבציה, וכשייעלמו העננים – לחזור אל הבהירות הקורנת. זהו הכלל אם איננו מודטים על אובייקט, אלא מנסים לחוות את מרחבה חסר-הזמן של התודעה באופן ישיר. המפתח למדיטציה כזו הוא אפוא מצפון טוב, שבו התודעה נהנית לנוח. תחילה על פרקי הזמן של המודעות להיות קצרים מאוד, ואחר-כך להתארך בהדרגה. מאז תחילת שנות השבעים נהנה מספר הולך וגדל של מערביים ממגוון השיטות הרחב הידועות בדרך היהלום. לדוגמה: נראה שבמרכז אירופה ובמזרחה חשים רוב הבודהיסטים בנוח מאוד בבצעם את התרגולים החילוניים והיוגיים של בית-ספר ה קארמה קאג'יו. הם מוצאים שהשיטות שהובאו מטיבט מתאימות לצורכיהם השונים. ברחבי העולם דובר האנגלית פוגעות שערוריות חוזרות ונשנות רק בקושי בהתעניינות גואה. כשהמצב מתוח, שיטות אלה משחררות אנשים.
המדיטציה על היבט-בודהה מספקת משוב מפיח השראה, ועליו יכולה התודעה להתמקד. כשהתודעה מבולבלת, יופיעו נקודות של ביטחון עצמי משדות האנרגיה. אם התשוקה סוערת בתודעתו של המודט, יביא שלב ההתמוססות את תחושת השמחה החודרת של האיחוד. ה מדיטציה על דמויות האנרגיה וארמונות האור של הבודהות, השימוש בתנודות לבם – המנטרות – וההתמוססות עמם למרחב מודע ומאושר אכן לוחצים על אינספור "לחצני הארה" בגופנו, בדיבורנו ובתודעתנו. כדי להימנע מכל השפעת "דיסנילנד" שטחית, כמו גם מחליפת המשוגעים של דתות-האמונה, חייב המודט להבין בצורה איתנה שהאמת והמרחב בלתי נפרדים: בכל מקום שרק נחשוב על בודהה – הוא כבר נמצא שם. זוהי נקודה מהותית, מאחר שלאנשים מודרניים רבים, החשופים ביותר לגירויים חזותיים, יש ב מדיטציה יותר חוויות מופשטות או תחושות פתיחות מאשר דימוי מנטלי של דמויות מוצעות. לכן עליהם להיות בטוחים שאף הידיעה בלבד של צבעם, סממניהם, תנוחתם ותנודת לבם (מנטרות) של הבודהות תביא את המשוב המואר הנכון. מאחר שהמרחב והתופעות שרויים במצב של תלות הדדית ואין הפרדה אמיתית בין בפנים ובחוץ, מפיחות דמויות אלו בתודעה השראה, ומווסתות את אנרגיות גופנו כאחד.
לאחר ששתלנו, באמצעות שלב הפיתוח של ה מדיטציה, שלמות על-אישית בגופנו, בדיבורנו ובתודעתנו, אנו פוגשים את ה בודהה ברמה של אנרגיה באמצעות המנטרה שניתנה. אחר-כך אנו ממיסים את היבט-ה בודהה, כפי שמומלץ בטקסט. בין אם הזדהינו בשלב זה עם הצורה המוארת, ובין אם החזקנו אותה לפנינו או מעלינו – היא מתמוססת או ממוססת את שנותר מרעיוננו על המודט. כך פוגשת התודעה במרחב, כל צורה נעלמת, וקיימת רק מודעות ללא מרכז או גבול, נטולת-מורא ומכירת-תודה. בחוזרנו למצב פעיל עלינו לשמור על טעמה של תחושת התעמקות זו טוב ככל האפשר ולהפריד מעט ככל שניתן. כדי לתמוך במצב זה בחיינו היומיומיים, כדאי לאפשר במודע את הופעתה של "ארץ טהורה", ולראות את העולם כתחום המלא משמעות רווית אושר עילאי והמאוכלס בבודהות פוטנציאליים.
עבור מצבים יומיומיים כדאי ביותר שהמודעות לגופנו תזדהה עם דמותנו הרגילה, אבל ללא מחלות וחולשות. כך נהפך אוטומטית למועילים לאחרים. אולם במהלכן של התבודדויות אנו יכולים להגביר את ההשפעה הרצויה של שבירתן של התפיסות הרגילות על-ידי חזרתנו מהמרחב בתור דמות האור והאנרגיה (יידם), שעליה אנו מודטים, ושמירת מודעות זו בזמן ההפסקות. זה כולל שמיעת כל צליל כמנטרה וחוויית כל פעילות שכלית כחוכמה, מהסיבה הפשוטה שהיא יכולה להתרחש. הדבר החשוב ביותר בכל תרגול בודהיסטי הוא המודעות לְזה שעושה וחווה. ידיעת אורה הבהיר האל-זמני של התודעה – זו המטרה הסופית; אולם בדרך כלל ההתנהגות כבודהה עד שהופכים לבודהה מגיעה הרחק מעבר לכל שיטה אחרת; והאופן הישיר ביותר, שבו נוכל לזהות את ה הארה הטבועה בנו, הוא דרך הלאמה שלנו. לכן כל-כך חשוב שהמורה שלנו יהיה מהימן ולא יאכזב אותנו. בתחילת דרכנו, כשאיננו מתרשמים מציפיות, עלינו גם ללמוד להעריך את ההתפתחות ארוכת-הטווח שלנו ושל האחרים.
למרות שאנו זוכרים בעיקר הבזקים של תובנות-שמחה, אין הן המדד הטוב ביותר לצמיחה מקיפה. מצבי ציפייה שלא מומשו או חוסר התרשמותנו מרגשות מטרידים הם מדדים ברורים יותר לגבי המתרחש. עלינו גם לזהות את תלילותן של העליות השונות לעבר ראייה טהורה. כפי שניתן לדמיין בהתחלה, קל יותר למדוט על דמות אנרגיה, בהיותה טהורה, מאשר על גוף אנושי. אין היא הולכת לשירותים, ואין היא נקלעת למצבים מגוחכים. יכולתו של המודט לחשוף כל צורה שהיא להתנסות של טוהר מעשי חשובה ביותר, ובאותה מידה עלולה לחמוק מאתנו היכולת לראות איכויות אנושיות בעלמה הקפדנית ה"משחילה" דו"ח לשמשה הקדמית שלנו. אולם אם אנו מצליחים למדוט על המורה, בלתי מוסחים על-ידי חסרונות פיזיים אפשריים, או לפעמים על-ידי התנהגות או דיבור מגושמים – אנו קרובים. בראותנו אותו ברמה של טוהר נוכל בקרוב לגלות את השלמות המוחלטת של כל היצורים, של פעילותם השכלית ושל מצבם.
כשמודטים על המורה, הצעד הראשון הוא אפוא הארוך יותר. עלינו לעכל יותר, להתמודד עם יותר דברים, לקבל ולעבוד עם יותר, ולהריץ יותר דברים דרך המערכת שלנו. הצעד הבא והפעיל עשוי להיות קל יותר וקצר. לכן האנשים, שלרוב מקבלים את התוצאות הטובות ביותר, הם אלה שמודטים על מורם. זהו נסיוני שלי, ולאחרונה הקדיש דִילְגוֹ קְיֵינְצֶה רִינְפּוֹצֶ'ה הדגול ספר שלם למצוינות של ה"גורו-יוגה". לאורך כל שושלת הקאג'יו הוצהר שוב ושוב: "אם יכולים אנו לראות את מורנו ברמה הגבוהה ביותר ולהתנהג כמוהו, אנו בדרך המהירה ביותר להתפתחותה של התודעה".
לסיכום הערב, ראשית בחנו כיצד אפשר להרגיע ולהניע את התודעה בדרכים פחות או יותר יעילות, והבנו את כוחו של המחסה. אחר-כך הוצגו הדברים, שאליהם יש לשים לב במהלך מדיטציה נטולת-דמויות, והוסבר כיצד חושפת מדיטציה על היבטי-ה בודהה את איכויותיהם העל-אישיות של היצורים. לבסוף בחנו את הדרך הישירה ביותר לצמיחה, שהיא הקשר הקרוב למורנו. מאחר שתרגול זה, הידוע כגורו-יוגה או לַאמֶי-נַאלְג'וֹר, כה מהותי עבור שושלת הקארמה קאג'יו, אני רוצה להדגיש שוב שלטובת כולם חשוב לנתח בביקורתיות כל מורה אפשרי. רכרוכיות, הימנעות מנושאים שנויים במחלוקת וקשיים, והנטייה לומר את הדברים שלהם מצפים האנשים – כל אלה יוצרים מבוכה הולכת וגדלה, ולא נוכל להתפתח היטב באווירה כזו. כמו-כן חייבים הלאמות לבדוק את עצמם.
לפני שאנו נותנים את המתנה יקרת-הערך של אמוננו למורה, יש לבדוק אם יש לו האיכויות שנרצה לכלול בתוך זרם חיינו: האם הוא סוחב את מטענו בעצמו? או האם הוא זקוק ללבוש מוזר? האם הוא מצפה שישרתו או יפנו אליו באופן מיוחד? מאחר שהרוב מבקשים אחר מורה דרך היהלום הודות לשפע ערכים אנושיים מצוינים, אחריותו של הלאמה היא לגרום להבשלת הפוטנציאל של האנשים יותר מאשר לשנותו. מה שקורה לאחר המדיטציות ובינן חשוב באותה מידה כהתעמקות עצמה. אלה הם חייו של המתרגל, ועליו להיות מודע כיצד לחזור למצב זה. הטוב ביותר לעשות זאת מעמדה של עושר, של חיבוק העולם בהרגשה שהכול מתנה, שגופנו ודיבורנו הם כלים מודעים להבאת תועלת לאחרים. ככל שאנו יכולים להחזיק בהשקפה הכללית שהעולם הוא ארץ טהורה והאנשים בעלי פוטנציאל להארה – כך יתנהלו כל הדברים ביתר-קלות. מאידך, אם אין שום מוכנות לעשות זאת, לעולם לא נבין שכל חוויה היא קרינתה של התודעה, ונחיה את העליות והמורדות של העולם הרגיל. לכן ממליץ ה בודהה לסיים כל מדיטציה באיחולים שכל הרשמים הטובים שנצברו ייהפכו לחסרי-גבולות, שיזרמו לכל היצורים בכל מקום, ושיביאו להם שמחה מתמשכת: ידיעת תודעתם. שום מוטיבציה אצילה מזו לא תוכל לכוון את פרק הזמן עד למדיטציה הבאה, שבה שוב יכולים אנו לשקוע בתוך השמחות הבלתי מוגבלות של התודעה.
