חיי היום-יום של מתרגל יוגי

את מי ניתן להחשיב ליוגי? אם נתבונן בבודהיזם בתרבות הטיבטית, נראה שלוש רמות תרגול. המאפיין העיקרי בדרך הנזירית הוא שימת דגש על פעולות, מחשבות, ומילים – כדי להימנע מכל המביא לסבל וקשיים.

שורה של נדרים משמשת למטרה זו. אולם, אם כולם היו נזירים ונזירות, לא היה מתפתח העולם. לא היו נולדים ילדים שבבגרותם תומכים כלכלית בנזירים ובנזירות. לא היתה קיימת כלכלה. דבר לא היה עולה בידנו. לכן הבודהיזם, במידה רבה, פונה לאנשים חילוניים.

מי הם? מה הם רוצים להשיג? הם שואפים לחיות ביעילות ולהפיק כמה שיותר אושר ולהביא תועלת לאחרים ולעצמם. הם רוצים שהמשפחה,החברה והחברים יתפתחו וישגשגו. אז, הדאגה לדברים חיצוניים נשמרת רק עד לרמה מסוימת: כשרוצים לנהל בהצלחה חברה או לעסוק במסחר, לעתים נאלצים לעבוד בתחום "האתיקה האפורה". כאן מתעוררת הרמה הפנימית. יש לנו אפשרות לאזן את ההתנהגות הקשוחה שלנו בעזרת המוטיבציה הפנימית. אנו יכולים לחשוב: "הלוואי שכל מה שאעשה יביא תועלת לכל היצורים". בנוסף אנו משתדלים להיות חכמים ומעשיים. במשפט אחד: צובעים את כל פעולותינו בגישת בודהיסטווה.

לבסוף, יש את היוגים. הם לא קשורים בנדרים חיצוניים, ולנדרים הפנימיים – חשיבותם משנית עבורם. ליוגים חשוב לחוות תמיד את מלוא האינטנסיביות וכוח החיים, לראות את הכול טהור, רענן, לחוש את הפוטנציאל בכול. כל המופיע – לחוותו כחדש, כמופיע בספונטניות וכמתפתח. בחיים פירוש הדבר שהנזיר יפר את נדריו לחלוטין אם יתגלה שהקים משפחה. במצב זה כל נדריו החיצוניים מאבדים את משמעותם. חילוני מפר נדריו אם יפסיק להיות מועיל לעצמו ולאחרים, יגרום לאחרים סבלו קשיים, ויפסיק להיות הקטר המוביל לחברה ולעולם. אז הוא ידמה יותר לקטר הזקוק לגרירה.

יוגי מאבד את נדריו אם נופלת רוחו ויושב הוא כשפניו נפולות, אם הרעננות והעודף המנטלי מתפוגגים ממנו וכוחו ועליצותו אובדים. אז היוגי שומט את הקרקע מתחת לרגליו ומפסיק לתפקד באופן נכון.

בהבחיננו במאפיינים השונים עלינו להבין ששלושתם שזורים זה בזה. אם אנו חווים קשיים חיצוניים באופן קבוע וכתוצאה מכך נקלעים לעימותים עם אחרים, אם אנו גורמים להם סבל, נוכל לשכוח על חוכמה וחמלה של רמת הבודהיסטווה. מדוע? מכיוון שלעולם לא נוכל לשקוט אם רודפים אחרינו עם קלשון כדי לתלות אותנו על העץ הקרוב ביותר, אם המשטרה תרה אחרינו, או שפקידי ההוצאה לפועל מקישי םעל דלת ביתנו. עם דברים לא מתפקדים ברמה החיצונית, גם ברמה הפנימית תשרור תקיעות. בדיוק באופן הזה, כשהרמה הפנימית אינה מתפקדת – כשנעדרים החוכמה והחמלה – ניתן לשכוח על ההשקפה הטהורה. אם אין לנו חמלה, נחשוב רק על עצמנו, ואז אף דברינו הנשגבים והעמוקים ביותר יאבדו מכוחם וממשמעותם, מאחר והם נשענים רק על אדם אחד,משפחה אחת או קבוצה. הדבר דומה למשולש העומד על אחד מקודקודיו; מה כבר יוכל לשאת? ולהיפך, אם נחשוב על אחרים, אזי כל שנחשוב, נאמר או נעשה, באופן אוטומטי ייהפך לגדול, רחב, חזק ומלא משמעות. לבסוף, לא נוכל להרחיק לכת ללא החוכמה. מה היא?הכוונה היא לחוכמה יקרת-ערך מלאה ברעננות הדואגת שהנחווה על-ידנו לא ייהפך לאישי,צר ודביק. זו חוויית הריקות של כל התופעות – הידיעה שלא אנו, לא אלה עמם אנו נפגשים ודברים שאנו עושים בעלי אופי ייחודי. הם אינם נפרדים אחד מהשני, וכולנו היבטים של מכלול אחד שלם.

למעשה לא קיים בגוף שום "אני", לא במחשבות ולא ברגשות. זו גם הידיעה שאין "אתה" ואף מצב אינו ממשי ומתקיים לאורך זמן. הכול מופיע מהמרחב הפתוח והריק כתנאים החוברים יחדיו, המשחקים בחופשיות ומתמוססים לתוכו חזרה.

עליי לציין שרק כשהתופעות חדלות להיות דביקותו אישיות מדי, תוכל עוצמתו של הנתיב היוגי לבוא לידי ביטוי מלא. כל השמחה הקורנת תוכל אז להיפתח במלואה.

שלוש הרמות הנ"ל מתבססות אחת על רעותה, אולם ניתן לשים יותר דגש על אחת מהן. אם אנו חווים קשיים, מה שיעניין אותנו קודם כל יהיו דברים חיצוניים. כשנבחין כיצד בעיותינו חוסמות אותנו נשתדל לסלקן מדרכנו ביעילות המירבית. אם בעיותינו כבר לא מכבידות ולא מרוקנות את כל האנרגיה שלנו, באופן טבעי יופיעו להן אפוא החמלה והחוכמה. כאן שוב נגלה שיש לנו עודף המאפשר לנו לחשוב על אחרים ולעשות משהו למענם. כשהעודף יגדל, תודעתנו תהיה כה עשירה ובאופן טבעי יופיע אצלנו ביטחון בכך שאף ניתורנו הגבוה ביותר הוא אפשרי – ההכרה בכך שבטבענו האמיתי אנו באמת בודהות, שלמעשה אנו יכולים לעבוד עם עצמנו וכך להשיג תוצאה מוחלטת שלא תיעלם.

בנקודה מסוימת נפגשות כל שלוש הדרכים – זו המהמודרה (החותם הכביר). בנקודה זו אנו רואים במדויק – ספונטניים ונטולי מאמץ,מעבר למכשולים וסבל, עם מוטיבציה של חמלה וחוכמה – את הדברים כפי שהם בלי שנהיה קשורים לתהליך ההתבוננות. אם אנו שוהים נינוחים בכל מצב ללא תלות באופיו ותנאיו,באותו רגע נתון יופיע הכול מאליו. כל מצב נחווה כחוכמה המופיעה מאליה. פתרונות צצים במקביל להופעתן של בעיות, ואין כורח בלחשוב מה נחוץ לעשות וכיצד יש להגיב. כל המתרחש זו חוויה תמידית של משהו חדש. זו המטרה האמיתית שלנו ואין נעלה מזה. אם מתאפשר לנו לראות הכול במבט טהור, אזי נוכל להבחין גם בטוב וביפה שבתוכנו, ונהיה מסוגלים לחוש עצמנו כבודהות. זה בתורו יאפשר לנו להבחין בחוכמה, בחמלה, בכוח, בשמחה ובמשמעות גם באחרים. אנו נראה את האחרים כפי שהם ואת מה שהם מבטאים. בד בבד, בהכירנו את רצונם של כל היצורים להימנע מסבל ולהיות מאושרים, נשאף בהיותנו מלאים באהבה ובהבנה לעשות עבורם ככל שנוכל. בתהליך זה הסבירות לביצוע פעולה חסרת משמעות או "לא נכונה" תהיה אפסית. במילים אחרות, בהחזיקנו בהשקפה הטהורה, כל שנעשה  כמוהו כמתנה.

מהו אם-כן סגנון חיינו? אם מדובר בנזיר כל החיצוני מאוד חשוב עבורו, ויש דברים שהוא לא ייעשה. לריכוז חשיבות רבה כאן. לחילוני חשוב לתפקד בצורה נכונה, שהכול יתנהל כשורה ושהוא יהיה מועיל כמו שלעצמו כך גם עבור אחרים. מה אם-כן מבדיל את היוגי? ההתייחסות הפנימית, תפקודה של התודעה במהלך היום. כאן למעשה אין גבול ליכולות שלנו. בהקיצנו בבוקר, אנו קודם מסיימים את מדיטציית החלימה (מדיטציית אור-בהיר) שהתחלנו בערב הקודם. במהלך היום אנו מחזיקים בחוויית החלימה. אנו לא מפרידים בין החוויה למתרחש סביבנו. בהקיצנו בבוקר לא נאמר: "אהה, כשישנתי חלמתי חלום כזה או אחר, וכעת שוב הכול זוויתי וצר". כלומר, אנו שומרים על תחושת הפתיחות וכמו בחלום חווים את כל שפע האפשרויות שבמרחב, ושמחים על כל המתרחש עד כמה שמתאפשר לנו. למשל, עבור חיבוק של נערה או אשה או יקיצה מהמיטה וכל התהליך הנלווה לכך. לא משנה מה אנו עושים לאחר שהתעוררנו – נשמור את רמת השמחה, הרעננות ותחושת החיוּת הנעימה.

כשנתקלח נהיה מודעים לכך שאנו שוטפים מאיתנו את כל השלילי – בד בבד יהיה טוב לשנן את המנטרות המטהרות של "תודעת יהלום". בשירותים אפשר לחוש כיצד אור המנורה המאיר מלמעלה דוחף מאיתנו את כל המזיק. בארוחת הבוקר נוכל לתאר את הבודהה או את הלאמה. לנו המערביים, אין צורך לדמיין אותם בגרוננו בזמן האוכל כפי שעושים הטיבטים. בטיבט הנשים לועסות את המזון בפיהן ומניחות אותו בפי ילדיהן, לכן אופן מדיטציה כזה יתאים להם במיוחד. אם טבעי לנו להגיש מזון לעוס ללאמה – זאת עלינו להחליט בינינו לעצמנו. איך שלא יהיה, ניתן להגיש ללאמה את כל המזון ואת כל המועיל שהוא מכיל – ויטמינים שונים וחלבונים.  ניתן גם להיזכר בכל אותם יצורים שנבצר מהם לקבל משהו – רוחות, היכולות להימצא לידינו באותו מרחב, בכל רמות המודעות במצבי היקשרות אובססיבית, ואף שחסרי גוף מוצק הם, יחושו כאילו יש להם אותו. יהיה טוב לתאר שהם מקבלים מאיתנו מזון.

נוכל לצאת מביתנו בכמה אופנים. יש אנשים שייעשו הכול בדקה ה-90. אחרים יארגנו לעצמם קצת יותר זמן מראש. אולם, בין אם אנו מזנקים לרכבנו מתוחים כקפיץ פלדה וחורכים בנסיעתנו את צמיגי המכונית, בין אם יוצאים ברוגע ומתבוננים ארוכות בכול – החשוב הוא להיות מודעים לכול מה שאנו עושים. אז נחווה את הכול ונהיה נוכחים במלואנו במתרחש. אנו חשים את הגוף ואת האופן בו נעים השרירים. אנו מודעים לריח הבוקר הראשוני. אנו רואים מה עושים האנשים האחרים. במילים אחרות, התחושתיות שלנו רחבה ומקיפה – הכול נוכח. גם אם נתבונן ללא ריכוז מיוחד, נחוש שאנו קולטים הכול עם הגוף, מפנימים את כל הרשמים ודבר לא מתחמק מתשומת לבנו. אם נשב במכונית המגיבה לרצוננו נוכל לתאר במבט פנימי את הבוכנות הנעות להן למעלה ומטה בדיוק מדהים. אנו רואים בדמיוננו את ניצוץ הבעירה המכלה את תערובת הדלק, חשים בכוח בעת התנעת האוטו ומתחילים לנסוע. אנו חושבים על כך שלא יהיה כדאי לנוע עם האוטו כשהמנוע עדיין קר. אנו חשים חמלה לרכב, בחושבנו: " אני אשמור על הרכב הזה כדי שיעבוד באופן מושלם, הוא שירת אותי נאמנה ומדוע שלא אעשה משהו עבורו". כשהמנוע התחמם, אנו לוחצים על דוושת הדלק ושמחים מעצם העובדה שזה בכלל מתאפשר. אנו שמחים גם עבור המחלף המהיר שנסלל, עליו עמלו מהנדסים כישרוניים. אנו שמחים בשל העובדה שכל כך הרבה נהגים מצליחים להישאר שלמים ובריאים על הכביש הזה. בחורף כשמחשיך מוקדם, אנו סופגים בהנאה את אורות הרכבים הרבים שחולפים. אם בשכונה שלנו שורר קיץ, אנו מתענגים על צבעי השמים ותצורות העננים, ומאחלים שאחרים גם יוכלו להתרשם מיופי כזה. אנו מרגישים כאל או כבודהיסטווה בארץ טהורה קטנה משלנו– עם האוטו או עם כל דבר אחר. אנו רואים שגם אחרים נמצאים במצבים דומים. אנו חווים זאת ורואים בכול ביטוי של חוכמה, משהו מעניין. בהחנותנו את האוטו אנו חושבים: "מעולה, הבודהות שוב שמרו עלי, גם הפעם הכול עבר בשלום".

כשאנו נכנסים למשרד, אנו שמחים בשל כל מה שקורה מסביב. אנו חשים בנוכחות האנשים המקיפים אותנו. אנו נשארים קרובים לאלה המדיפים ריח מבושם וטוב, ומתרחקים מאלה שלא התגלחו שלושה ימים. באופן הזה אנו מחזקים את הרמה הפנימית בהדגישנו את המשמעות של הטהור והיפה ביותר, וסומכים על כך ששוב ניפגש בהקשר נעים לאחר זמן-מה.

במעלית אנו חושבים: "מדהים איך שהמכניקה הזו עובדת, פשוט מושלם". אנו חשים איך מתאזנות משקולות המעלית. כמו-כן, נוכל לתאר את קרמאפה בלבנו

והוא מקרין אור לכל היצורים; במעלית קל יותר לעשות זאת, במכונית לא כל כך. רק בהיותנו מתרגלים מנוסים נוכל לשחרר את התודעה מהנהיגה ולאפשר לגוף להמשיך אותה. עד אז נאלץ להשתמש בכל חושינו. במעלית ניתן לתאר כיצד בודהה יורד מטה ללבנו. בתחילה אנו מתארים שהוא מעל ראשנו ישוב על מעין קרש או משטח, לאחר מכן אנו שולפים את הקרש מתחתיו, והבודהה נופל לתוך לבנו ומתחיל לקרון. אחר-כך אנו הולכים לבוס ומסבירים לו מדוע שוב איחרנו בחצי שעה. אנו מקשיבים לכל מה שיש לו להגיד לנו, ושמחים שמתאפשר לו לבטא את מחשבותיו בצורה כה בהירה ומוצלחת. אנו יודעים שהוא התכונן וחיכה זמן רב לנאומו זה, וכעת נפלה לידיו ההזדמנות להפגין את עושר היכולות שלו. הדבר נוגע ללבנו עמוקות ואנו אסירי תודה על תשומת הלב שהבוס מקדיש לנו ועל החשיבות שהוא מייחס לנו בעבודה. לאחר מכן אנו מתיישבים מאחורי שולחן העבודה שלנו ומיד מוצאים את 5 המטלות המעניינות ביותר שנרצה לעשות באותו יום. את היתר אנו מניחים על שולחנות עמיתינו לעבודה בזמן שלא יבחינו. לאחר מכן נזכרים למי ומתי עלינו להתקשר, ורושמים לעצמנו תזכורת שתצלצל בעיתוי המתאים. אנו שוקעים בעבודה שלנו וכל הזמן חווים שמחה בהקשר לכך. אנו משתדלים לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. זה חשוב. הגרמנים יודעים זאת – אחרי היפנים וכמה עמים נוספים במזרח הרחוק – הם יודעים זאת הכי טוב. זה קשור במלחמות תכופות המתנהלות כל 20 שנה. הן מלמדות את אמנות השיקום ומתוות כיוון בחיים.

באמת נפלא כשיש הזדמנות לעשות משהו, ותחושת היעילות שלנו מביא השמחה רבה. לא משנה מה נעשה, חשוב לעשות זאת טוב. אם לא נעשה דבר, דבר לא יופיע. בדנמרק כשנשאלת השאלה: "מה אתה עושה?", התשובה היא: "את המינימום". אומר שמהסיבה הזו, לנו הדנים יהיה קשה יותר להלוות כסף – הרי גישה כזו מאומצת מהר.

למעשה, החשוב ביותר ליוגי הוא לעשות את מה שהוא עושה על הצד הטוב ביותר.

למשל, אם אנו עושים אהבה, אז עושים בצורה יעילה. אם אנו עובדים, אז עובדים טוב ולא מתעצלים. אנו עושים זאת בלא לחשוב על אלף ואחד דברים אחרים. אנו לא מפנים את תשומת ליבנו ממה שאנו עושים, אלא מביאים לסיום את שהתחלנו. הדבר היחיד אותו היוגי לא יכול להרשות לעצמו בשום פנים ואופן זהו ערפול, היעדר בהירות וחוסר ביטחון. לא צריך להיות כמו סוס זקן, אשר אינו יודע האם לעשות צעד קדימה או אחורה, ולכן הוא נותר באותו מקום שהיה ותופס מקום מיותר. ליוגי אין את הזכות לנהוג כך. מה שלא יהיה על הכוונת שלנו – אנו מבצעים זאת כפי שצריך, במודעות וכוח, ואז אנו מקבלים את התוצאה הנכונה.

אולם לשם כך דרושה התמדה. כיצד נוכל לפתח התמדה? כיצד אנו לומדים לשבת ולמדוט? פשוט עושים זאת. עיקשות וחריצות מתפתחות על-ידי היותנו מתמידים. אנו רוצים לעשות זאת מכיוון שזה ייתן כוח רב, מכיוון שזה נעים. אני לא מכיר שיטה אחרת. המוטיבציה שלנו היא שִמחה כשאנו חושבים: "איזה נהדר, שוב אני יכול לעשות משהו נחוץ. במקום שרק אזדקן, גם אחכים קצת".

כל דבר בעל אופי יוגי מגיע אלינו באופן הטוב ביותר באמצעות שמחה – כך אני מבין זאת ועל-פי-זה מלמד. אני מעולם לא מניף באצבע "חינוכית" של הוראה, אלא תמיד אומר: "יותר כוח, על תעמדו במקום, קחו את מה שיש ולחצו על הגז". כך מזהים יוגי. שפן מצוי ומבוהל תמיד צריך לאחוז בקיים, והוא בשמחה ימות רק כדי שלא יצטרך לנקוט בצעד לעשות משהו. יוגי אמיתי, לעומת זאת, מעדיף לאכוף טיגריס משתולל. זהו באמת הבדל גדול. במהלכם של שינויים חש עצמו המתרגל היוגי כמו בבית. אדם רגיל יעדיף שלווה וסדר. דרכו של יוגי מסתכמת בכך שהוא לוכד את הכוח בעת הופעתו, הוא מעצים אותו ומתעלו לכיוון הנחוץ. עבודה קשה ליוגי אינה מסוכנת. אולם עצלות, חוסר-מעש וחימום המושב במשך יממות רבות – זו אינה דרכו של יוגי.

אין פירוש הדבר שעלינו להתחיל להתנהג כמו הסינים בתקופתו של מאו, כשהיו שרויים לעתים תכופות בחוסר-מעש. מחצית מהסינים אולצו לחפור בור אותו כיסו חזרה המחצית השנייה, רק כדי שלכולם יהיה מה לעשות. אם אין עבודה אפשר בהצלחה למצוא עיסוק אחר. חישבו למשל על כל אותם אנשים אשר היו שמחים לקבל מכם מכתב. חישבו על התועלת שתביאו לגופכם אם מעת לעת תעשו תרגילי ספורט לחיזוק השרירים או ליישור הגב. תוכלו לשנן מנטרות בזמן מנוחה או בזמן העבודה באם לא נדרש ריכוז מיוחד עבורה. אם מזדמנת דקה פנויה אפשר להשתחרר, לתאר את קרמאפה בלב ושוב להקרין אור לכל היצורים. נסו עד כמה שמתאפשר להיות מודעים במספר רמות במקביל.

אחת מהסיבות מדוע לעתים קרובות אומרים אני וחברי לאנשים: "עשו ניונדרו (תרגולי הכנה) אם תוכלו", היא בכך שאז הכול מתרחש מעצמו כפי שצריך להתרחש. במהלך היום גם קיימת אפשרות למדוט על עייפות. כשהעצמות דואבות כתוצאה מעבודה פיסית או שעייפנו יותר מעבודה מנטלית, אנו יכולים להיות מודעים לכך ולהפוך את תהליך העייפות למושא מדיטציה. אנו יכולים להיות מודעים לחלוטין למתרחש כשאנו מתחילים לחשוק בכוס קפה או תה, לעובדה שהיינו רוצים לחמוק החוצה או פשוט לבצע עמידת ראש בפינת החדר או המשרד. אנו יכולים לחוות שמחה רבה כשאנו "מרמים" נטיות ותהליכים טבעיים רגילים. מחד, נהדר להתמקד כיצד נוטשים אותנו הפעילות והכוח. מאידך, יהיה לא פחות מעניין ללמוד להתמודד עם תהליכי העייפות והקהות המנטאלית. זהו המתכון שלי ליוגי.

בעבודה אנו יכולים לחוש עצמנו כמנוע המנוצל בהתאם לכל מצב. אנומ חליפים הילוך אחד באחר בהתאם למצב הנתון. אנו תמיד מודעים לכך שיכולים לעשות דברים רבים בו-זמנית. לדוגמא, אם יש לי בהירות בראש, אם ישנתי או שתיתי מספיק תה, אגש קודם לעניינים האישיים הקשים ביותר הדורשים מודעות מלאה לתוכן המכתב בשני עמודי הדף. אם פונים אלי בבעיות לא רציניות במיוחד אני עובר מקריאת מכתבים לכתיבת גלויות. חלק אחד בתודעה עוסק במה שאני שומע, ובודק עם מה הגיע האורח, וחלק אחר שלהתודעה כותב משאלות קלות או עוסק במשהו אחר. אם בעיותיו של זה שהגיע יותר רציניות, אני עובר לכתיבת כתובות על המעטפות, ואם השאלה באמת חשובה מאוד, אקדיש לעניין 10,000 וולט מהאנרגיה שלי ואמצה את הכול.

כשנצא מהעבודה או מהמשרד, נוכל לאחל לכולם שיחיו טוב יותר, שהם יהיו מאושרים עד הפגישה הבאה שלנו. נוכל לתאר את בודהה מעל לראשם והאופן בו הוא יורד לתוך לבם ומתחיל לקרון. לאחר מכן נתניע את האוטו וניסע הביתה, או נעלה לרכבת ונראה את כל הנשים כבודהות-נשים ואת הגברים כמגינים או כבודהות-גברים. שוב נשתדל לראות בכל דבר משהו יפה ומעניין. אם נראה אדם בעל ידיים חזקות, אפשר לשמוח על החוכמה העצומה שבהן. אם נראה רגלי נשים יפות נשמח על החוכמה החבויה בהן. לא חשוב במה נתבונן ומה נחווה, אנו נראה הכול ברמה טהורה, נאחל את הטוב ביותר לאנשים ונהיה מודעים לכול. בשיחה עם אדם זקן, נבחין בחוכמה הבשלה הקיימת בו. נתבונן בפניו ונבין כמה רבות הוא עבר. נאחל לו שיהיה חכם הודות לניסיון החיים שהוא צבר. נוכל להיות עדים לשיחה העוסקת במלחמה. נוכל להתרשם כיצד 6% מהעולם נלחמו נגד 94 האחוז הנותרים, והחזיקו מעמד בכל ההתרחשויות במשך 5 שנים. מחד, אנו יכולים לחשוב: "איזו התפוצצות של אנרגיית פעילות!", ומאידך: "איזו טיפשות! כה חסר-משמעות! כמה סבל! כמה מטיל אימה!". אנו מבחינים בשני הצדדים.

נוכל לבחון את העם הגרמני ולהתרשם מאהבתו לארגון וסדר, המתעלָה על האמונה בחיים. נוכל להגדיר את האופי הלאומי של הגרמנים, לחשוב מה מביא אנשים מסוימים להיוולד כגרמנים ומה מביא אחרים להיוולד כטורקים. ננסה לבחון מה כאן משותף. אין אנו צריכים לשפוט אנשים, אלא רק לחשוב כיצד הכול פועל, לנסות להבין את המנגנונים האלה, לגלות איזה אושר וסבל חווים אנשים ומהו עולם החוויות שלהם.

אנו מגיעים הביתה, המקום בו ממתינים לנו בן או בת-הזוג. כאן החשוב ביותר להיות פתוחים, להשתדל באמת להיפתח לפגישה הזו, עם כל הרעננות והאהבה אשר אנו מקבלים ממנו או ממנה. אין צורך לחשוב כמו רובוטים: "רק ב-22:00, כשנלך למיטה". אפשר לעשות זאת לפני האוכל או לאחריו. או שנוכל להתקשר לכמה חברים. החשוב ביותר לא להיכנס הביתה עם מטען שלם של תפיסות מקובעות ולהתנהג כאילו הכול צריך להתנהל על-פי תבנית קפואה, שנקבעה אחת ולתמיד. מוטב יהיה להתייחס לזוגיות כאל התנסות מופלאה. אנו באמת צריכים לספוג את הרעננות, היופי ואת הכוח של האחרים, בכנות לשאוף לקשר עמם ולא לחשוב שעלינו לשחק בהצגת תיאטרון, שבמהלכה יתרחש משהו בזמן כזה או אחר. בכך תלוי אם המצב יישאר מלא חיים והאם נהיה מסוגלים לקלוט את כל האותות המגיעים אלינו מבן או בת הזוג.

לפעמים מוטב יהיה ללכת לישון מוקדם יותר. ניתן גם לכוון את השעון המעורר לאמצע הלילה כדי להתעורר ולמדוט חצי שעה או שעה, או להתענג עם בן\בת הזוג. לבסוף, יכולים אנו לעשות מדיטציות שונות. באופן הזה, אנו מעניקים לעצמנו ולאחרים יום מדהים ולילה נפלא בשלמותם, שבמהלכם הכול הכיל משמעות, דבר לא היה סתם הרגל, דבר לא אבד ולא התרחש מהסיבה שמשהו אחר לא קרה.

כך יוגי יכול לחיות את חייו הטובים מדי יום, וכל יום יהיה חדש, רענן ורווי במתיחות קלה ונעימה.