מאת: קְהֶנְפוֹ צ'וֹדְרָק רִינְפּוֹצֶ'ה
נרופה היה מלומד בן המאה ה-10. קיימות דעות שונות לגבי מקום הולדתו. כמה ביוגרפים טוענים שנולד בבנגלדש, אך על-פי מארפה, אחד מתלמידיו העיקריים, הוא נולד בלָהוֹר, הודו. משפחתו היתה בעלת השפעה ועשירה מאוד. באותה תקופה היה מקובל שאנשים, שעבדו עבור משפחות כאלו, פנו אל האדון כאל מלך. לכן טוענים חלק מהביוגרפים שנרופה היה נסיך.
שנות ילדותו ונישואיו של נרופה
בחלק הראשון של חייו למד נרופה הצעיר הכול על-פי מסורת הברהמין. קרוב לוודאי שאביו היה בודהיסט, מאחר שנרופה קיבל חינוך בודהיסטי בביתו. יום אחד ביקש מאביו רשות לקבל הסמכה כדי להפוך לנזיר, אך אביו סירב.
כדי לשכנע את אביו להסכים לבקשתו אמר לו: "אם איני יכול להפוך לנזיר, ברצוני להתחתן עם נערה הינדית הבאה ממשפחת ברהמינים, ושיש לה אהבה וחמלה. שמה סָנְגְמוֹ, והיא בלונדינית". הוא הוסיף גם שעל הנערה להיות בת 16.
אביו חשב שאף פעם לא יוכל למצוא נערה כזו, לכן התייעץ עם חבר. חברו אמר לו לא לדאוג, שכן הודו היא ארץ גדולה, ולכן אפשר יהיה למצוא, היכן שהוא, נערה זו.
החבר החל לחפש בכל מקום. יום אחד ראה קבוצת בנות קוטפות פרחים. באותה תקופה קטפו פרחים בדרך-כלל כשרצו להגישם לאלים או לאלילים, ומכאן הבין שהן הינדיות. החל לרדת גשם, וכל הבנות עזבו את המקום. הן נאלצו לחצות נהר, ולכן הרימו את שולי חצאיותיהן – פרט לאחת. כך הבחין החבר שהיא שונה מאחרות. בצדו השני של הנהר ישב קבצן, והנערה נתנה לו מעט מזון. הבחין החבר ששערה בלונדיני. הוא ניגש אליה ושאל מאיזו משפחה היא באה, והיא אמרה לו שהיא ממשפחת ברהמינים, ששמה סנגמו, ושהיא בת 16.
החבר היה מאוד מאושר. הוא חזר ודיווח שראה את הנערה, ואביו של נרופה, מלא שמחה, אמר לנרופה שהנערה נמצאה ובקרוב יזמינה לבוא. משלחת נשלחה להוריה של הנערה כדי לבקש אותה לאישה לנרופה. הם הביאו עמם מאה פילים, שנשאו את כל סוגי המתנות: כסף, זהב ושאר דברים יקרי-ערך. כך נישאה סנגמו לנרופה. נרופה ניהל חיי בית ומשפחה עד גיל 25, ולאחר מכן הוא ואשתו הסכימו שעליהם להפוך לנזירים, והוא הלך לאוניברסיטת נַלַנְדָה.
אוניברסיטת נלנדה
בנלנדה למד נרופה פילוסופיה בודהיסטית, סוטרה וגם טנטרה, והיה למלומד הגדול ביותר של נלנדה. באותה תקופה נהוג היה בהודו שמלומדים מדתות אחרות (למשל, דת ההינדו) מבקשים להתמודד בפולמוסים מול מלומדים בודהיסטים, והמנצח בפולמוס היה הופך למורה של המפסיד ותלמידיו. חשוב היה אפוא שהמתפלמסים יכירו היטב את נושאי הוויכוח, שכן אם לא היה המלומד מוכשר –העניין הפך למסוכן.
מסיבה זו היו נבחרים לפולמוס ארבעת המלומדים המוכשרים ביותר של אוניברסיטת נלנדה, וכל אחד מהם היה אחראי על אחד מארבעת השערים [משם הגיעו ההינדים להזמין לפולמוס] בארבעת הכיוונים של האוניברסיטה. נרופה היה למלומד דגול בשער הצפוני והשתתף בפולמוסים רבים. הוא גם לימד ורכש תלמידים והיה משוכנע בגדולתו כמלומד.
יום אחד, כשישב וקרא בתכניו, נפל פתאום צל על הספר. הוא הסתובב וראה אשה זקנה ומכוערת ביותר. היא שאלה אותו: "מה אתה לומד? מה אתה קורא?" והוא ענה: "אני לומד גוּיָה-סַמַאיָה-טַנְטְרָה". היא שאלה: "האם אתה יכול לקרוא את המילים?" "כן", ענה והחל לדקלם את התוכן. בשומעה זאת החלה האשה לקפוץ ולרקוד משמחה. נרופה חשב אז: "היא הפכה לכה מאושרת כשאמרתי לה שאני יכול לקרוא; אגיד לה אפוא גם שאני יכול להבין את זה". והוא אמר: "אני גם מבין את המשמעות", – אך אז הפכה האשה לעצובה והחלה לבכות. שאל אותה נרופה: "היית כה מאושרת מהסיבה שאני יודע לקרוא – אך עכשיו את כל כך עצובה מכיוון שאמרתי שאני מבין את המשמעות. מדוע?" והיא ענתה: "אני עצובה מכיוון שמלומד גדול כמוך משקר. אין כיום בכל העולם אף אחד, חוץ מאחי, שמבין את משמעותן של המילים". שאל אותה מי אחיה והיכן הוא גר, והיא ענתה, "אחי הוא טילו שֶרָבּ סָנְגְפּוֹ, אין איש יודע היכן הוא גר, אך אם ברצונך לפגוש בו, אעזור לך למוצאו". בשומעו את השם טילופה חש נרופה במסירות חזקה שמעולם לא חווה לפני-כן, והמחשבה היחידה שהעסיקה אותו מאז היתה למצוא את טילופה.
הוא חזר אפוא לאוניברסיטה וביקש רשות לעזבה כדי לפגוש בטילופה. כל מלומדי אוניברסיטת נלנדה התחננו בפניו במשך שלושה חודשים להישאר, אך בחלומותיו ראה סימנים רבים המצביעים על כך שעליו לעזוב. לבסוף אמר להם שהחליט לעזוב – ולא אכפת לו מי יבקש ממנו להישאר. הוא הסכים להישאר רק עד שיסיים את הלימודים שכבר החל, אך לא יחל בלימודים חדשים.
החיפוש אחר טילופה ו-12 הקשיים המשניים
נרופה עזב אפוא את אוניברסיטת נלנדה בחיפוש אחרי טילופה. נובא לו שעליו למדוט על צַ'אקְרַסַמְוַורָה, ובסופה של ה מדיטציה יקבל אות היכן למצוא את טילופה.
הוא שם פעמיו לבית-קברות בדרום הודו, שם מדט במשך שישה חודשים על צ'אקרסמוורה. לבסוף קיבל נבואה מדַקִיניִוֹת, לפיה עליו ללכת מזרחה כדי לפגוש בטילופה. בדרכו עמד בפני קשיים רבים, אך את טילופה לא מצא. הוא כבר עמד לוותר, כי לא נותר בו עוד כוח ואז שמע קול האומר שעצלנות היא עבודתם של שדים, ורק אם יוותר על העצלנות יפגוש בטילופה ויהפוך למואר.
מנקודה זו ואילך כל אירוע וכל דבר, שנאמר בהקשר לסיפור חייו של נרופה, הוא למעשה לימודים בדרך ל הארה. הם מתארים בדיוק מה לימד טילופה את נרופה, ומה נחוץ למישהו כדי להגיע ל הארה. דבר ראשון: עלינו לוותר על העצלנות – אחרת אין לנו סיכוי להגיע ל הארה, שכן אין הארה המשולבת בעצלנות. נרופה ויתר אפוא על עצלנות והפך לחרוץ מאוד. בעודו בדרכו מדט לטילופה יום ולילה.
1. לא עבר זמן רב, והוא הגיע לשביל צר, מצדו האחד היה סלע ומצדו השני – נהר. אשה חולה שכבה על השביל. היא היתה מצורעת בצורה קשה מאוד: רגליה וידיה כמעט נעלמו! כולה היתה מכוסה בפצעים מזוהמים, ודם ומוגלה נזלו לכל הכיוונים. היא חסמה את השביל הצר ואמרה לו: "אני מצטערת, אך אינני יכולה לזוז. עליך להזיז אותי, לעבור מעלי או ללכת בדרך אחרת". לא היה דבר שיכול היה לעשות, ולכן סתם את אפו, הפנה את מבטו ממנה כי נגעל מאוד מלהסתכל עליה, וקפץ מעליה. באותו רגע נעלמה האשה וקול אמר לו: "אם מישהו מתרגל את דרך המַהַיַאנָה (הדרך הגדולה), אז מוכרחות להיות לו אהבה וחמלה; כי אם אין לו אהבה וחמלה, אין הוא מתרגל את דרך המהיאנה, ולא יוכל להשיג את תוצאות דרך זו. אף פעם גם לא יוכל למצוא את מורהו. כל היצורים החיים הם כמו הוריו, ולכן כדי לתרגל מהיאנה אסור לו לשלול אפילו יצור בודד אחד". לאחר מכן המשיך נרופה לפתח בּוֹדְהִיצִ'יטָה וניסה להגדיל את אהבתו וחמלתו.
2. שוב פנה נרופה לכיוון מזרח כדי למצוא את טילופה. הוא הגיע לנהר, שם נתקל בכלב פראי ולו פצעים מלאי תולעים. הכלב היה תוקפני ונבח בזעם לעברו. הוא ניסה לסלק את הכלב, אך זה מיאן לזוז. לבסוף הוא ניתר מעל הכלב , ובאותו רגע אמר לו הקול: "אם מישהו אינו מבין, שכל היצורים בעולם מכל ששת רמות הקיום היו הוריו בזמן זה או אחר, הוא אז לא יוכל הוא לפגוש במורה טוב, ואפילו לא במורה גרוע". אירועים אלה היו לימודיו של טילופה.
3. האיש הבא, שבו פגש נרופה, נשא משא כבד. נרופה שאלו אם יודע הוא על טילופה ועל מקום הימצאו, והאיש אמר לו ללכת לצדו השני של ההר. שם יפגוש אדם, הכורת ומרסק את ראשיהם של הוריו על הסלעים, והוא יוכל לענות על שאלתו. הוא הלך לשם, ואכן פגש את האיש שהיה עסוק בריסוק הראשים, ושאלו על טילופה. האיש אמר שהוא יודע היכן נמצא טילופה, אך יגיד לו בתנאי שהוא, נרופה, ירסק כמה ראשים. נרופה חשב: "אני נזיר, 'פַּנְדִיט', בא ממעמד גבוה מאוד; איך אוכל לרסק ראשים?!" ברגע שחשב כך נעלם הכול, ושוב אמר לו הקול, שכדי להגיע למימוש כלשהו עליו לוותר על הידבקותו באגו ועל גאווה שלו. ללא הבנה שאין עצמי ממשי ואין יחיד נפרד ממשי, הוא אף פעם לא ישיג מימוש כלשהו. בנקודה זו גילה נרופה שבכל פעם שפגש מישהו, היה זה שיעור שעליו ללמוד. הוא הבטיח לעצמו שמכאן ואילך ינסה ללמוד את השיעור.
4. הוא המשיך ופגש שני אנשים. אלה לקחו בשבי אדם שלישי, כפתו אותו, והיו משסעים את בטנו הפתוחה. מעיו נשפכו החוצה והוא צרח. נרופה ניגש אליהם ושאל אותם אם הם מכירים את טילופה. הם ענו לו שאכן הם מכירים אותו, אך קודם על נרופה לחתוך את המעיים של אותו קורבן. נרופה לא יכול היה לראות את כאבו של האיש הזה, ולכן סירב לעשות זאת. מיד נעלמו האנשים, והפעם אמר לו הקול ששורש הסמסרה כולו הוא היקשרות, היצמדות לתפיסות, לרעיון של אני אמיתי, ושממנו עליו להיפטר. כך העמיד טילופה את נרופה בפני כמה מצבים קיצוניים מאוד, כדי להעביר לו לימודים בצורה ישירה מאוד. אין זה קשה כל כך להיפטר מהיקשרות קטנה ומרגשות מטרידים פחותי עוצמה, אך במצבים קיצוניים מאוד עלינו להיות מסוגלים לשמור על תודעתנו בהירה, בלא ליפול לתוך תגובות מסוג כלשהו. וזה קשה מאוד.
5. במקום הבא, לשם הגיע נרופה, הוא צפה במחזה מחריד: אדם אחד שופך מים רותחים לתוך בטנו השסועה של אדם אחר. זה האחרון היה צורח ודמו זרם לכל עבר. נרופה שאלם אם יודעים הם היכן טילופה, אך כדי לקבל מהם תשובה, היה עליו קודם לשפוך עוד מים לתוך הבטן. שוב לא יכול היה נרופה לעשות זאת. ובפעם זו – לאחר שהאנשים נעלמו – אמר לו הקול שהדרכותיהם של הלאמות הם כמו זרם המים, ויש להשתמש בהם כדי לטהר את הלא טהור של תודעתנו. לא ניתן לעשות זאת באמצעות טיהור של משהו מבחוץ, והפעם היה עליו לטהר בתודעתו את היצמדותו לתפיסת עצמו כנזיר.
6. נרופה המשיך בדרכו והגיע לעיר יפה. המלך שם הכיר את טילופה, אך רצה שנרופה ישהה בארמונו זמן-מה לפני שייתן לו תשובה, ונרופה הסכים. הוא נשאר שם זמן רב, גר בתנאים נוחים מאוד והביע משאלות עבור המשפחה.
יום אחד ביקש ממנו המלך לשאת לאשה את בתו. אך מהיותו נזיר, סירב לכך נרופה. המלך התעקש, ולבסוף נרגז מאוד על סירובו, דאג להלקאתו. נרופה כעס מאוד והחל בזימונו של צ'אקרסמוורה, כדי להפעיל קסם שחור על המלך. בדיוק כשהחל נעלמה העיר כולה, ונותר שם רק חול.
הלימודים הנובעים מכאן מראים שיש לנטוש תאווה וכעס – אחרת לא יתאפשר לפגוש במורה, וללא מורה אין השחרור אפשרי. את תאוותו הפגין, זה עתה, נרופה בהישארו זמן כה רב; ואת כעסו – בהתרגזו כשהוכה. פעם נוספת לא הבין שלא היה זה אמיתי, וכך למד שעליו להבין את הטבע-הדומה-לחלום של הכול. כל מה שאנו חוֹוים נוצר באמצעות רגשותינו האישיים של תאווה וכעס. אלה יוצרים את העולם שאנו חוֹוים, שאין לו מהות אמיתית. עולם שמאז זמן-חסר-התחלה, מעולם לא היה קיים.
7. כעת היה נרופה משוכנע שהיה זה טילופה בו פגש בכל פעם. תוך שהוא מבקש את טילופה, המשיך לנוע מזרחה, וכך הגיע ליער גדול. איילה חלפה במהירות לידו, כשכלבים נובחים וצייד אחריה. נרופה שאל אותו אם הוא מכיר את טילופה והיכן יכול למצוא אותו, והאיש ענה: "כן, אני מכיר אותו, אך קודם עליך להרוג את האיילה". לנרופה עדיין היו ספקות מסוימים בתודעתו, שכן היה נזיר ולא היה אמור להרוג אף יצור חי. באותו רגע נעלמו האיילות והכלבים, והצייד אמר לו שעליו להתגבר על ההיצמדות לעצמי שלו. כמו החץ ההורג את האיילה – כך צריכה הבנתו לשים קץ להיצמדותו אל ה"אני". עליו לשחרר את עצמו מספקות, כי כל עוד יש בתודעתו ספקות, לא יוכל לפגוש במורהו.
8. נרופה הגיע לאגם ופגש שם זוג מבוגר. הוא שאל אותם אם הם מכירים את טילופה והיכן יכול הוא למצוא אותו. הם אמרו שאכן מכירים הם אותו, אך קודם הזמינו את נרופה אל ביתם לארוחה.
האשה הכינה את הארוחה, ולשם כך שמה צפרדעים ודגים חיים בתוך מים רותחים. המרק הוגש לנרופה, אך מאחר שראה איך החיות התבשלו בו, היו לו ספקות אם בתור נזיר יוכל לאוכלם. יתר-על-כן, מאחר שהיה נזיר, לא היה אמור לאכול בשעות הערב. כשהביט במרק, אמר הבעל לאשתו: "איש זה נוהג על-פי אסכולת ה בודהיזם הנמוכה – טְהֵרַוַואדָה (הדרך הקטנה), ואסור לו לאכול בערב". הוא לקח את הצפרדעים והדגים והשליך אותם לאוויר, שם התמוססו לקשתות. האיש הזקן אמר לנרופה, שכל עוד נותרו בתודעתו התפיסות הקטנות ביותר של הדרך הקטנה, לא ימצא את הלאמה שלו. לפני שנעלם אמר שלמחרת יהרוג את הוריו. מטרת שיעור זה היתה להאיר את עיניו של נרופה שעליו להיפטר מהיצמדותו לדעות ולתפיסות של הדרך הקטנה (הִיניַאנָה או טהרוואדה). נרופה ציפה לפגוש מישהו, ההורג את הוריו והיודע היכן נמצא טילופה. הפעם היה מוכן ונחוש בדעתו לעשות את שיתבקש, וכך לגלות היכן נמצא טילופה.
9. ביום המחרת הוא אכן פגש אדם שהורג את אביו בקלשון, וחופר בור באדמה כדי לקבור את אמו חיה. ההורים זעקו לנרופה: "בבקשה, עזור לנו! היינו כה נדיבים עם בננו – ועכשיו ברצונו להורגנו. אנא, עזור!". שוב שאל נרופה על טילופה. האיש ידע עליו, אך רצה קודם שנרופה יעזור לו לקבור את אמו. זעקותיהם ותחינתם של ההורים היו יותר מדי עבור נרופה, ועדיין היו לו ספקות קלים בתודעתו. מיד נעלמו ההורים והוא למד מן האיש שעליו למוסס לגמרי כל סוג של תפיסה דואלית וכל סוג של היצמדות לאובייקט וסובייקט. האיש גם אמר לנרופה שלמחרת יקבץ נדבות.
10. נרופה חשב אפוא שהכוונה היא שיפגוש נזיר מקבץ נדבות, שיוכל לעזור לו למצוא את טילופה, ולכן פנה למנזר. כשהגיע לשם, פגש כמה נזירים. אחד מהם פגש בנרופה לפני-כן, ואחרים שמעו עליו, מאחר שהיה מלומד מפורסם מנלנדה. הם הזמינוהו להיכנס, ושוב שאל אותם אם שמעו על טילופה והיכן יוכל למוצאו. הם מעולם לא שמעו על מורה דגול זה, אך ידעו על מקבץ נדבות עני ששמו טילופה. נרופה היה בטוח שיפגוש במורהו, ועם כמה נזירים מהמנזר הלך למקום, שם ישב אדם על האדמה. מדי פעם היה אדם זה לוקח צפרדע, משליכה למדורה ואוכל אותה. מאחר שהיה משוכנע שזה מורהו טילופה, החל נרופה להשתטח לפניו ושאל אם יוכל להיות תלמידו, והאיש הסכים. הוא לקח מלוא החופן כנים מגופו, נתנם לנרופה, אמר לו שעליו לוותר על כל תפיסותיו, וביקש ממנו להשליך את הכנים אל תוך המדורה. הנזירים מהמנזר צפו בו, ונרופה היסס. הקבצן אמר לו שאם לא ישרוף את כל 51 התופעות המנטליות, המתעוררות בתודעה המתפקדת ברמתה הרגילה, לא יוכל לפגוש בלאמה הנכון.
11. נרופה המשיך במסעו, ולמחרת הגיע למקום מוזר מאוד: היו בו אנשים רבים שכלל לא נראו כמו אנשים רגילים: אחד דיבר בלי לשון; אחר היה חרש, אך הקשיב לצליל; איש עיוור היה מסתכל; כמה צעדו ללא רגליהם; וכמה גופות רקדו. דעתו די הוסחה, כשצפה בתופעות מוזרות אלה. פתאום גילה שדעתו הוסחה, ושעליו להתעשת ולהתרכז בחיפוש אחרי טילופה. ברגע שגילה זאת נעלם הכול. נאמר לו שהדרך, שבה חיפש את הלאמה שלו, לא היתה נכונה. "הלאמה שברצונך למצוא הוא יצור ממומש, וכדי למוצאו עליך למקד את תודעתך בו. בכל פעם שכך תעשה, הוא יהיה שם. עכשיו צפית רק בתופעות מוזרות, ודעתך הוסחה. היצורים המוזרים שראית סימלו שאין אובייקט וסובייקט אמיתיים. האיש העיוור שהסתכל סימל שאם ברצונך להבין את טבעה של ה תודעה, מהמודרה, אתה חייב להבין שאיש אינו מסתכל על משהו, ושאתה חייב ללכת מעבר לרעיון של מישהו המסתכל במשהו. האדם שדיבר ללא לשון והחירש שהאזין לקול סימלו שהגשמה מעין זו לעולם אי-אפשר לבטא במילים. האדם שצעד ללא רגליו סימל שטבעה של ה תודעה הוא מעבר להגעה ועזיבה. טבע זה אינו בא ממקום כלשהו, וגם אינו עוזב למקום כלשהו. הגופות הרוקדות סימלו שאתה חייב להשתחרר מהרעיון של אובייקט נקלט ו תודעה קולטת.
12. נרופה גילה שכל מה שחווה היתה יצירתו של הלאמה שלו, ושהוא עצמו לא הבין בדיוק את המתרחש. הוא חש עצבות והצטער על שלא יכול היה להבין. הוא החליט אפוא שמרגע זה ואילך עליו להישאר במקום זה ולמדוט. כך עשה, אך מכיוון שעדיין לא פגש בטילופה, איבד את כל אומץ לבו. בחושבו שעלול הוא לא לפגוש במורהו בחיים אלה, החליט להביע משאלות חזקות מאוד כדי שיוכל לפוגשו בחייו הבאים, ותכנן להרוג את עצמו. הוא לקח סכין ושם אותה על גרונו, אבל באותו רגע הופיע לפניו איש כחלחל בעל עיניים אדומות. נרופה הבין שזהו טילופה עצמו, ומלא מסירות פתח את עצמו לפניו ושאל למה לא הופיע לפניו קודם, ומדוע לא היה מסוגל לראותו. טילופה השיב לו שמרגע שהתחיל לחפשו היה תמיד אתו, כלומר כל מי שפגש היה תמיד טילופה עצמו. רק ההַאֲפָלוֹת בתודעתו של נרופה מנעו ממנו לראות את מורהו, אבל עכשיו בהיותו חופשי מהַאֲפָלוֹת אלה, הוא מסוגל לראות את טילופה.
