מאת: קרולה שניידר
כל אדם בעולם מחפש אחר האושר, אך מרבית האנשים מחפשים זאת בעולם החיצוני – בתהילה, קריירה, שותפות וכו'. אין להכחיש כי אלו מסיבים לנו עונג; אך מאחר שכל דבר מותנה יתפרק, אין מקורות אושר אלו מתמידים.
לקיחת מחסה היא פעולה שהכול עושים, ופירושה חיפושנו אחר אושר, אחר ביטחון ומשהו שניתן לסמוך עליו.
עבור הבודהיסט לקיחת מחסה היא תרגול מתמיד, שיש בו הרבה יותר מטקס חד-פעמי. זהו פתיל, העובר כחוט השני במארג חיינו. לקיחת מחסה היא השער לתרגול הבודהיסטי.
קיימות ארבע רמות מחסה: חיצונית, פנימית, סודית ומוחלטת; והן מתאימות לרמות ההבנה ההולכות ומעמיקות שלנו.
הרמה החיצונית של המחסה נלקחת על-ידי כל המסורות הבודהיסטיות. זהו המחסה בבודהה – המואר, בדהרמה – לימודי הבודהה, ובסנגהה – המתַרגלים. אלה נקראים "שלוש אבני-החן". מאחר ששאיפתנו לאושר נענית, לקיחת מחסה בהן כמוה כמציאת אבן טובה המגשימה משאלות. מחסה בבודהה בהקשר זה, פירושו הבנת סיפור חייו, היוצרת השראה גדולה לדרכנו.
מה הפך את הנסיך הצעיר גוּוַטַאמָה לכֹּה נחוש, עד שוויתר על אורח חייו המלכותי?
הוא עשה זאת, מאחר שהבין לעומק את הארעיות, כלומר שכל דבר מותנה יתפרק בסופו של דבר. בשל הבנה זו חיפש בהתמדה אחר משהו לא מותנה, ומאוחר יותר כינה אותו "הטבע האמיתי של התודעה".
המילה הטיבטית לביוגרפיה היא "נָאם תָאר", ופירושה המילולי: שחרור מוחלט. על-ידי חקר סיפורי החיים של מורים מוארים נוכל להבין את השלבים בנתיב הבודהיסטי.
לפני ההארה היה בודהה אדם רגיל, כמוכם וכמוני. כמוהו עלינו לשאול את עצמנו מה אנו רוצים מהחיים, מהן המטרות שלנו, ועל אילו יסודות אנו רוצים לבנות – אחרת פעילויותינו חסרות-מטרה. הגישה הטובה ביותר לתרגול שלנו היא לשאוף לשחרר את כל היצורים מסבל, ולהעניק להם את האושר הגדול ביותר, ההכרה בטבע האמיתי של התודעה.
נטילת מחסה באבן-החן השנייה, הדהרמה, פירושה הימנעות מפגיעה באחרים ושימוש בשיטות שהעניק הבודהה. מאחר שנתן שיטות שונות לאנשים שונים, קיים מגוון רחב של שיטות מיומנות לאילוף התודעה. ניתן להבין מגוון עצום זה של שיטות כבית-מרקחת גדול. אין לנו צורך בכל השיטות, אלא עלינו רק להשתמש בזו המטפלת בחולי שלנו.
אבן-החן השלישית, הסנגהה, מתוארת לעתים כמתַרגלים, שהגיעו כבר לדרגות של שחרור; אך חברינו, שאתם אנו נפגשים ומתַרגלים במרכזים שלנו, חשובים לא פחות. כיצד נוכל להתפתח ללא חברים לדרך וללא מרכזים שאליהם נלך?
למפגשים ולתרגול ערך רב. אנו יכולים לעבוד יחד, ללמוד זה מזה, ובדרך זו לטפח את איכויותינו וללמוד משהו על התנהגותנו. האנשים בסנגהה משקפים את תפיסותינו המעוותות, וכך נוכל להתגבר עליהן ביתר-קלות.
הרמה הפנימית של המחסה קשורה בדרך היהלום, תרגול הווג'ריאנה. זהו המחסה ב"שלושת השורשים": הלאמה, היִידָמִים (היבטי הבודהה) והמגינים.
הלאמה הוא שורש הברכה; היידמים – שורשי האיכויות; והמגינים – שורשי הפעילות .
מה פירושה של ברכה? זוהי יכולתו של המורה להעניק לנו רגעים של תובנה, שבהם אנו יכולים להתבונן דרך כל הצעיפים המכסים את התודעה ולראות את "מה שאינו ניתן לראייה".
דבר זה אפשרי רק מפני שלכולנו יש טבע בודהה. המורה אינו מראה לנו שום דבר חדש, אף אינו מעניק לנו תובנה. שילוב הפתיחות שלנו עם ברכת המורה מאפשר למעשה תפיסה של הטבע האמיתי של תודעתנו. המורה פותח את הדלת, ואנו יכולים להיות מופתעים. למעשה מבטיח המורה רבות כשהוא מעניק מחסה: הוא מבטיח להדריך אותנו בדרכנו, ולהשתמש בכל מיומנויותיו כדי לשחרר אותנו מסבל. בתחילה לקיחת מחסה היא כמו מתנה שאנו יכולים לקחת, או לא. כפי שאמר בודהה שַקְיַיאמוּנִי: "הוריתי לכם את השיטות המוליכות לשחרור, אך עליכם לדעת שהשחרור תלוי בכם בלבד" (מתוך מסע להארה – חייו ועולמו של קְיֶינְצֶה רינפוצ'ה, מורה רוחני מטיבט).
כישורי המורה מתגשמים ביידמים. ("יי", פירושו תודעה; ו"דם" – קשר). דרך היבטי בודהה אלו אנו יוצרים קשר עם טבעה האמיתי של תודעתנו.
כשאני מקשיבה להרצאות של המורים שלי, לעתים קרובות אני שואלת את עצמי כיצד הייתי עונה על שאלות מסוימות. ברוב המקרים היתה תשובתי אחרת. כאן ניתן לראות את ההבדל בין מורה לתלמיד. ברמות של שחרור יש לך לא רק חמלה, אלא גם דרגות של תובנה, כלומר התשובה ניתנת בהתאם לצורכי התלמיד. לעתים יציג המורה את עצמו כבעל חמלה, לעתים שמח, לעתים שליו, ולעתים זועם. איכויות אלו טמונות בהיבטי הבודהה השונים, היידמים.
המגינים נראים זועמים; הם מסמלים פעילות מוארת. עם ברכתם הופכת כל חוויה לשלב בדרכנו. הם מוקפים להבות ואוחזים בידיהם סוגים שונים של נשק. מגביעי הגולגולת שבידיהם הם שותים את דם האגו. כשאנו חוסים ביידמים ובמגינים, אל לנו לתפוס אותם כנפרדים מאתנו, אלא לנסות ולהבין שהם ביטויים של תודעת הלאמה, שאינה שונה מתודעתנו-אנו. הם ביטויים של היות התודעה ריקה ומלאת חיות בו-זמנית.
כעת אנו מגיעים לרמה הסודית של המחסה. כאן אנו מבינים את הלאמה כמהות המחסה. תודעתו היא הבודהה, דיבורו – הדהרמה, וגופו – הסנגהה. זו הסיבה לחשיבות העצומה של הגורו יוגה, המדיטציה על המורה, בדרך היהלום. בכתובים קיימים מקורות רבים, המדגישים את חשיבות המדיטציה הזו, בה אנו מבקשים את הסמכות או את ברכות הלאמה, ואז ממיסים את תודעתו בשלנו. המורה הטיבטי המפורסם מהמאה ה-19, גַ'מְגון קונְגְטְרוּל לוֹדְרוּ טְאיֶה, אמר: "אם ברכת המורה פוגשת בפתיחות של התלמיד, תפגוש בתודעתך כבחבר ותיק" (מתוך שמיים ללא ענן).
בהקשר זה אנו מודרכים לראות את הלאמה כבודהה. קל לטעון שאנו תופסים את המורה כבודהה, אך קשה לעשות זאת באמת. למעשה יכולתנו לעשות זאת היא יחסית להתפתחותנו הפנימית. קשה לנו לשפוט אם הוא מואר או לא, אך אנו יכולים לבחון את החמלה שלו, באיזו עקביות הוא פועל למען אחרים, ואם לימודיו בעלי משמעות עבורנו. אם אנו שבעי רצון, נוכל לבקש ממנו מחסה, וזו נקודת המוצא להתפתחותנו. בלקיחת מחסה אנו מקשרים עצמנו לכל הבודהות. אנו מתחילים להסיר את כל הצעיפים, המסתירים את טבעה האמיתי של התודעה, ולהבין לאט-לאט כי היא הלאמה האמיתי. בטקס המחסה גוזזים מעט שיער – פעולה המבטאת את שאיפתנו ללכת בעקבותיו של בודהה שקייאמוני.
המשמעות המוחלטת של המחסה היא ההבנה, כי איננו נפרדים מבודהה ומהמורה.
בחקירה לוגית אנו יכולים לראות, כי דבר אינו קיים כשלעצמו, גם לא תודעתנו; אך בחקירה בלבד לא נוכל להבין את טבעה האמיתי של התודעה. דרושה לנו תפיסה ישירה וברורה של התודעה – אחרת דומה הדבר לתיאור טעמה של בננה, מבלי לאכול אחת ולו פעם אחת.
המחסה המוחלט הוא התודעה עצמה. זהו הדבר היחיד שניתן לסמוך עליו. התודעה מתוארת כריקה, אך מלאת חיות.
"ללא פנים, ללא חוץ, עולה המודעות מתוך עצמה, רחבה כשמים, מעבר לגודל, מעבר לכיוון, מעבר לגבולות – וכך מבטאת פתיחות מוחלטת: מרחב בלתי-נפרד ממודעות. מתוך מרחב החלל הפתוח לרווחה, ללא ראשית, עולות התופעות כקשת, שקופות לחלוטין. עולמות טהורים ולא טהורים, בודהה ובני-אנוש נראים קורנים וברורים… להישאר יום וליל במצב זה – להיכנס למצב זה בקלות – זהו האושר. אֶמַהוֹ!"
(שפקאר, מסע להארה, עמ' 92)
בבודהיזם יש לנו שיטות יעילות, ואין ספק שנגיע להארה אם נתַרגל.
בדרך-כלל חוסים כולם במשהו: אחדים – במרצדס, אחרים – במשפחותיהם, בעושר, בפיקחות, בנעורים וכו'; אך אם אנו מחפשים משהו נצחי, שמעבר למופיע והחולף, נוכל לסמוך רק על טבע הבודהה אשר לנו. כל דבר אחר בעולם נעלם.
תוכלו לשאול את עצמכם: מדוע יש כל-כך הרבה רמות של מחסה? מדוע לא רק הרמה המוחלטת? הסיבה היא שאיננו יכולים להבין את האמת המוחלטת ללא בסיס איתן. לכן אנו עוברים הכשרה הדרגתית בבודהיזם. מעשית פירוש הדבר, ראשית, תרגול מדיטציית המחסה – החזרה על מנטרת המחסה 11 אלף פעם. באמצעות שינון יומיומי זה יורדת המשמעות מהראש אל הלב.
לאחר מכן אנו יכולים לתרגל את ארבעת התרגולים הבסיסיים: ראשית אנו מפתחים את השאיפה לשחרר את כל בני-האנוש מסבלם; לאחר מכן אנו מטהרים עצמנו משליליות פיסית, מילולית ומנטלית; ולבסוף, לאחר בניית רשמים חיוביים חזקים בעצמנו, אנו מודטים על הלאמה.
אני מקווה כי עם מידע זה תחושו השראה לתרגל יותר. מתחילים יכולים להתחיל מיד במדיטציית המחסה הנגישה במרכזינו.
________________________________________
המאמר הוא קטע מהרצאה, שניתנה על-ידי קרולה שניידר במהלך קורס של לאמה אולה נידהל ב-1995 בסן-פרנסיסקו, בו השתתפו למעלה מ-400 איש מארצות-הברית ואירופה. באותה הזדמנות התבקשה קרולה שניידר, תלמידתו של לאמה אולה נידהל מ-1979, להרצות בקצרה על משמעות המחסה הבודהיסטי.
