מבוא למַהַמוּדְרָה

מאת: לאמה אולה נידהל

מבוא למהדורה החדשה של ספרו של לאמה אולה, "מַהַמוּדְרָה" – פרשנות ל"צָ'ג-צֶ'ן מוֹנְלָם" – טקסטים שחוברו על-ידי קרמאפה ה-3.

כל התבוננות בעולמות החיצוניים והפנימיים מפנה אותנו לתודעה. רק ה תודעה קיימת באופן אמיתי וקבוע – אף שלא כ"משהו" ממשי. המודעות היא כמו מרחב, בלתי משתנה ואל-זמנית – בעוד שהאובייקטים שלה, כל התופעות החיצוניות, כמו גם המצבים הפנימיים, הם מותנים; הם באים והולכים. רק החוֹוה נוכח תמיד ובכל מקום.

בודהה לימד את החותם הכביר (מַהָא-מוּדְרָה בסנסקריט; צַ'אג-צֶ'ן בטיבטית) כדי לעורר את פוטנציאל ה תודעה במלואו ולשים חותם על טבעה המואר. מי ששוהה בזוהרה של המראָה, בעודו נהנה מבבואותיה, ומזהה את חסינותו להרס של האוקיינוס שמתחת למשחקם של הגלים, הגיע ליעדו.

הדרך לשם היא חוויה הולכת וגוברת של שפע ואושר עילאי, שההארה הופכת לתמידיים. היא מתחילה להתגלות בקצרה ובאינטנסיביות מועטה במהלך הרגעים, שבהם הרגלים או ציפיות לא מסיחים את ה תודעה. גם הלא-מודטים יכולים לטעום מעוצמתה במהלך צניחה חופשית לפני שהמצנח נפתח או ברכיבה על אופנוע מהיר, וכולם, יש לקוות, מכירים זאת מעשיית אהבה. היא מופיעה בחטף כשמתעטשים, כ"א-הא" מלא השמחה לנוכח תובנה חדשה ומהממת, או כשאנו משתתפים עם אחרים בשמחתם או בפעולותיהם הטובות. המדיטציה היא הדרך התמציתית והמדעית להפוך מצב זה לקבוע. בייחוד שלוש האסכולות של "הכובעים האדומים" של ה בודהיזם הטיבטי, המתמקדים בתרגולי ההשקפה וההמרה של דרך היהלום, יכולים להפוך רגעים כאלה לחוויה מתמשכת. אפילו תקשורת הדדית קצרה עם מי שמחזיק במודעות החותם הכביר יכולה להניע תהליך הבשלה זה, אך חברות קרובה עמו או שיתוף פעולה באחת מקבוצותיו הן השיטה היעילה ביותר. אז נחווה ב מדיטציה ובחיים אחדוּת מלאת שמחה ומתעצמת עם התופעות, עד שסבל ותסכולים ייראו כמשונים ומיותרים בהחלט.

במשך 2,550 השנים מאז מותו של בודהה הצהרות של תובנה וכוונה, כמו: מרחב הוא שמחה; כל אירוע הוא משחקה החופשי של ה תודעה; יש לראות את ה בודהה הפוטנציאלי בכל היצורים; ביכולתך להשתמש בגוף ובדיבור כדי לעורר את כוחם של היצורים; ומאחר וכל הדברים הם תודעה אפשר פשוט לצחוק בקול – כולן רמזו לעושר הרוחני הבלתי מוגבל של היוגים הבודהיסטים. הן מצביעות על המטרה והדרכים של החותם הכביר, ושיטותיהן המיומנות מאפשרות לאנשים עצמאיים לעזור גם לאחרים. תוך הימנעות ממלכודות אינטלקטואליות ורגשיות מאשרות התובנות הנובעות, שגם היחסי (הדרך) וגם המוחלט (המטרה) הם במהותם שמחה. ללימודים כאלו יהיה כוח משיכה גדל והולך בין ההצעות המוסריות והשטחיות, השכיחות בשוק הרוחני של ימינו.

הארה היא פיתוחן המלא של כל האיכויות והכישורים של היצורים, ובכלל זה היכולת ההכרחית לחשיבה הגיונית. הצעדים לעבר מצב זה לא יכולים להיות תלושים מהמציאות או אקזוטיים, וכך, לפני 700 שנה ידע זאת קרמאפה ה-3. לא די בטבילה ביופיים האמנותי או באינספור שינונים של 25 הבתים הבאים בעלי היעילות הפסיכולוגית. ללא בחינה ביקורתית יובנו חלק מרמות המשמעות לאט מדי. לכן אני בוחר לפעמים בהערות פוקחות עיניים ומעמתות לעבר עולם, שמשתדל להישאר מאושר ולא מודע לעובדות קשות. ההשקפה הביקורתית שמתפתחת מכך מחדדת את הבנת הטקסט, וזו מעניקה לנו אז ראייה כוללת ובשלה של העולם ואת היכולת להתמודד עם מצבים יומיומיים.
כל התפתחות בבודהיזם מתחילה מניתוח ביקורתי של המצב הנוכחי. כך יכולים אנו להבין באופן בלתי-מעורער, שהרגע הנוכחי מציע את התנאים יקרי הערך ביותר והנדירים להפליא, ושבעצם אנו יכולים לנווט את חיינו במודע לעבר שחרור ו הארה. תובנות אלו מוכרות כארבע המחשבות הבסיסיות.

ראשית עלינו להכיר בכך, שלאנשים מעטים ביותר ברחבי העולם יש ההזדמנות לפגוש בלימודיו של ה בודהה (דהרמה) בשלמותם מתוך עמדה של השכלה, חופש וחוזק, ושרק קומץ מהם אכן מנצל הזדמנות זו בפועל.
ההבנה השנייה מתמקדת בטבעם החולף של כל החיצוני והפנימי. אנו עלולים למות בכל רגע, ורק מודעות-המרחב של ה תודעה נוכחת תמיד ובכל מקום. כך נעשית ה תודעה חשובה ביותר, ואנו מבינים את הסיבות לתרגול כאן ועכשיו.
ההתבוננות השלישית מתרכזת בסיבה ותוצאה (קארמה בסנסקריט; לֶי בטיבטית). בכל רגע ורגע המחשבות, המילים והפעולות של היצורים זורעות את הזרעים לעתידם. מאחר שהתוצאות יהיו בעלות גוון רגשי הזהה לסיבתן, כדאי לשים לב לכך.

לבסוף, אנו מבינים את החוכמה שבצמיחה משותפת. יותר ויותר ניכר שכל היצורים שואפים לסוגי אושר ארעיים, בעודם מנסים להימנע מסבל; אולם הארה היא האושר האדיר מכול, ואין היא יכולה להיעלם או להתמוסס. סגירת תודעתנו לפוטנציאל העשיר ביותר שלה מפאת עצלות או חוסר דמיון תהיה טעות מצערת. למי שנשאר ברמת התפיסות, בה הוא חוֹוֶה את היותו גופו והבעלים של רכושו, אין הכוח להועיל לאחרים באופן מוחלט, ואין הוא מוצא נחמה כשמגיעים זִקנה, מחלות, מוות ואובדן.
ארבע מחשבות אלה מולידות חיפוש אחר ערכים שבהם ניתן לבטוח. רק למרחב יש כאן האיכות של היותו בלתי ניתן להרס תמיד ובכל מקום. אף שלעתים תכופות הוא נתפס על-ידי חסרי הבשלות כ"לא-כלום" או כהעדרו של משהו, המרחב בפירוש אינו חור שחור וריק. הוא יותר כמו מְכָל, המכיל ומאפשר את קיומם של כל היצורים והתופעות, ומקשר ביניהם. מהותו היא תובנה אינטואיטיבית מיידית; טבעו הוא שמחה משתובבת; וביטויו הוא חמלה פעילה המועילה ליצורים. הוא מתגלה בדרכים מעניקות-רוגע, מעשירות, מקסימות ומגינות בעוצמה. בהימנעו מהפוליטיקלי קורקט הוא מכַוון להבאת תועלת מתמשכת לתרבויות וליצורים.

רגשות מטרידים, הנלקחים ברצינות על-ידי רבים כל כך, מומרים בדרך ל הארה והופכים לחוכמות שונות: חוכמה דמוית-מראָה, חוכמת השוויון, חוכמה מבחינה, חוכמת הניסיון וחוכמה חודרת-כול. מכיוון שבודהה (סָנגְ'יֶה בטיבטית) מגלם רמות, פעילויות ואיכויות אלו, מצבו הוא המחסה הראשון והמוחלט.

המחסה הנדיר ויקר הערך השני הוא השיטות, המביאות את היצורים למצב זה. לימודיו (דהרמה בסנסקריט; צ'וֹ בטיבטית) מכילים 84,000 שיטות. הם ממלאים 108 כרכים בעובי אינץ' האחד ומאפשרים להתקדם במהירות הרצויה.

המחסה השלישי (סנגהה בסנסקריט; גֵנְדוּן בטיבטית) הוא חברינו לדרך – במיוחד האנשים הרואים את החיים כחלום, ולהם המשאלה החזקה להועיל לאחרים. לאלו אנו קוראים בּוֹדְהִיסַטְווֹת. בכל מרכז בודהיסטי של דרך היהלום יש ודאי גברים ונשים אצילים ברמה זו.

אם רוצים אנו להשתמש בדרך היהלום, המהירה ביותר, אנו זקוקים למחסה רביעי. הוא מאחד את שלושת הקודמים ומעגן אותם בחיים. זהו המורה (גוּרוּ בסנסקריט; לאמה בטיבטית). כדי להימנע מבלבול או שמועות, עליו (או עליה) לחיות במנזר כנזיר (או נזירה), לתפקד כאדם חילוני, או להחזיק בהשקפה המוארת של יוגי. עליו לקיים את נדריו החיצוניים ואת הבטחותיו הפנימיות, לשמור על קשריו האישיים, להיות בעל נסיון חיים, ולייצג את הגוף, הדיבור וה תודעה של בודהה בדרך משמעותית. בדרך היהלום חשובה במיוחד יכולתו להשרות ביטחון או ברכה. עליו להחזיק בשדר אמיתי ובניסיון של השיטות המיוחדות והדרכים, הפועלות עם צורות ובלעדיהן, כגון מדיטציות היִידָם, תרגילי נשימה עמוקה ולימודי החותם הכביר או השלמות הכבירה. כן עליו להיות מוקף בשדה-הכוח של מגינים מוארים. שדה-כוח זה יתפשט גם לתלמידיו ויהפוך כל התנסות שלהם לצעד בדרכם.

הלאמה, היִידָמִים ומגיני החוכמה נקראים גם "שלושת שורשי המימוש". הלאמה מברך ומשכנע שניתן להשיג מטרות גדולות ושהדברים מלאי משמעות; היידמים מעניקים כוחות רוחניים; ומגיני החוכמה הם מקור כוחנו לפעול. לפעמים הם מוזכרים בנפרד, ולפעמים יחד כ"לאמה"; ושלושתם חיוניים להתקדמות בדרך היהלום.

לפני שנת 1992, כאשר כה רבים מהנכבדים הטיבטים של שושלת הקארמה קאג'יו, שהיה עצמאי בדרך-כלל, טמנו ידם בסיר הבשר של סין הקומוניסטית, עדיין דובר על מורים "נעלים" ו"רגילים". כעת בא סוף לדבר. השערורייה שנבעה מכך אילצה את השושלת להשתנות לשֶדר מערבי מתקדם של דרך היהלום. כיום על כל אחד אפוא להשקיע מאמץ ולדמות את מורו ללא כל מארז תרבותי או קישוטים אקזוטיים. על התלמידים להחליט בעצמם אם הדברים והמעשים של המורים, שבהם הם נותנים אמון, אכן חופפים, ואם נוכל להשתמש בדוגמה שלהם בחיינו שלנו. מאחר שגלימות וטקסים איבדו הרבה מקסמם, בודקים כעת האנשים איזו תועלת מעשית יכול המורה להביא. ביודעם שלא יוכל לתת מה שאין לו, הם בוחנים אם ניתן לבטוח בו, או אם הם פשוט חשים אהדה אליו ואוהבים את הסבריו.

בדרך הקטנה או דברי זקני המסדר – התרגום המילולי של המונח טֵרהַוַודָה, המוכרת גם כהִינַיַאנָה, או ה בודהיזם הדרומי – חוסים הרוב כדי להפסיק או לצמצם את סבלם האישי; אולם משמעותה של פעולה זו מתעצמת לאין שיעור, אם אנו מחזיקים במוטיבציה של הדרך הגדולה או המַהַיַאנָה של ה בודהיזם הצפוני כדי להתפתח מהר, כדי שנוכל להועיל לאחרים. כשאנו מוּנָעים על-ידי שאיפה חזקה זו, מתעוררות איכויות מיוחדות, ואנו יכולים להתחיל לאזן בין החמלה לחוכמה הגדלות ב תודעה. מכאן אנו יכולים לגשת לשיטות ולהשקפות המדהימות של דרך היהלום.
העברה כזו של ערכינו – מהמותנה והיחסי אל רמה של המוחלט והאל-זמני – היא הצעד ההכרחי השני בדרכו של בודהה; מחסה אמיתי מבטיח את ההתפתחות העתידית של ה תודעה, ומכאן ואילך אנו בונים על בסיס איתן זה.

לאחר שברור לנו שאנו נמשכים לדרך היהלום, לפנינו שתי גישות: בגישה האחת מגייסים את הזמן והאנרגיה העצומים הנחוצים כדי להתחיל היישר בארבעת התרגולים הבסיסיים, הנקראים נְיוֹנדְרוֹ. 3בגישה האחרת מבקרים במרכז המקומי, מוצאים מעט זמן ל מדיטציה, מחזיקים יותר ויותר בהשקפות בודהיסטיות, ומשלבים מדי פעם קורסים בלוח הזמנים השנתי. שתי הגישות טובות; וכאשר הושגה רמת בשלות מסוימת, נפתחות שלוש דרכים לאלו שסיימו את ארבעת התרגולים הבסיסיים, ושתיים – לאלה שטרם סיימו. הן מבוססות על האיכויות הטבועות ב תודעה ומשתמשות ביכולתה לדעת, לעשות ולקבל השראה.
הראשונה מבין הדרכים, דרך השיטות, הובאה לטיבט לפני כ-950 שנה על-ידי הגיבור מארפה. הוא קיבל אותה מהמתרגל נרופה, בזמן שהפולשים המוסלמים החריבו את התרבות של צפון הודו ושללו את חירותה. בשל התמקדותה בנשימה עמוקה ובתעלות האנרגיה בגוף ניתן להשתמש בה רק אחרי ארבעת התרגולים הבסיסיים. לחלק מתרגולים אלה רלוונטיוּת מוגבלת בימינו, מאחר שהם מחייבים תקופות הכנה שאורכות שנים – דבר שהיה אפשרי בשיטת הכלכלה הטיבטית, אך בלתי אפשרי לאנשים הפעילים בחיים המודרניים של ימינו. המערביים, הרוצים להיכנס לתקופות התבודדות ממושכות שלרוב מאופיינות בפרישות, שקועים בדרך כלל בענייניהם האישיים, ורק לעתים נדירות משתנה נטייה זו לאחר מכן. בנוסף לכך מסוּוָגים רוב התרגולים כסודיים, ובדרך כלל אינם נגישים. מלבד מדיטציות הפְהוֹוָה ואור בהיר – לימודים למיתה מודעת ולמודעות חודרת-כול – אי-אפשר ללמד במצפון נקי את דרך השיטות לאנשים שאינם מוכנים, כי יותר מדי מכשולים גופניים ומנטליים עלולים לנבוע מכך. אלה המתעלמים מכך ובכל זאת מלמדים, כמו כמה רִינְפּוֹצִ'ים – בדרך כלל משושלות אחרות – שפרסמו לימודים אלו, לא מועילים לעצמם ויכולים לעזור לתלמידיהם רק לזמן קצר. הגאווה הפגועה, המופיעה לאחר נסיונות כושלים להשתמש במדיטציות מתקדמות מדי, עלולה למנוע מאתנו את הגישה לדרך היהלום בתקופות חיים עתידיות. מבין המדיטציות של ה בודהיזם הטַנְטַרִי (שם נוסף לדרך השיטות) מחייבים במיוחד תרגולי האיחוד הנחשקים שנים של התעמקות, בני זוג מיוחדים מאוד ותקופות התייחדות ארוכות. מצד שני, השימוש בגוף כדי לגרום במודע אושר ליקירינו הוא תרגול מצוין בזכות עצמו.

אם חוברים התנאים הטובים לכדי חוויה מלאה ומתמשכת של המרחב כאושר עילאי מהותי, השגנו למעשה את הגילוי המושלם של ה תודעה, מצב החותם הכביר.
הגישה השנייה, דרך התובנה, היתה מתנתו של מאיטריפה, המורה העיקרי הנוסף של מַארְפָּה. אף שהיה פחות אפוף מסתורין, מועילות שיטותיו המושגיות והמוחלטות יותר בעולם של היום. כשמרגיעים את ה תודעה ומחזיקים בה, מתבהרות האחדוּת והתלות ההדדית של הסובייקט, האובייקט והפעולה, ומופיעה תובנה אינטואיטיבית. יש מורים הנותנים מדיטציות לא מוּבְנוֹת מסוג זה מיד לאחר המחסה, ומלמדים את האנשים "פשוט" למדוט על ה תודעה. אני רואה זאת כטעות חמורה, כי העובדה שדרך זו כה קלה לתיאור עושה אותה מועדת לאי-הבנה. כל התפתחות רוחנית מצריכה מסגרת לימודים רחבה, והיא מועילה רק עם ההדרכה הנכונה וצבירה עצומה של רשמים טובים כבסיס – אחרת תידרדר הספונטניוּת של ה תודעה בקלות להערכת מחשבות חולפות, והאיכויות הקורנות שלה יהפכו ל"קיר לבן" ישנוני. מסיבה זו לא ניתנו בשושלות של טיבט לימודים אלה לפני שהושלמו ארבעת התרגולים הבסיסיים. למעשה הרבה יותר קשה להרגיע ולנקות את ה תודעה ללא שיטות מאשר להתוודע לדמויות ה בודהה העיקריות וללמוד את המנטרות שלהן, שלפעמים הן ארוכות ונשמעות משונות.

כוחם של לימודי מַאִיטְרִיפָּה טמון ברב-צדדיות שלהם. שיטותיו, המתבססות על תקשורת הדדית מהנה עם הסביבה, לא מחייבות התבודדויות מחמירות, ומשתלבות בקלות באורח חיינו.

החלק הראשון של "דרך התובנה" (שַמַטָה בסנסקריט; שִי-נֶי בטיבטית) מרגיע את ה תודעה ומחזיק בה. כל דתות ההתנסות – כמו בודהיזם, טאואיזם וחלק מההינדואיזם – שואפות למצב זה באמצעים שונים. ניתן להגיע למקור זה של תפיסה על-חושית ונִסים גם באמצעות תפילה של מאמינים בדתות האמונה.4 ב"דרך התובנה" אפשר להשתמש כמעט בכל שיטה כדי להרגיע ולמקד את ה תודעה. כמה אסכולות עובדות עם דימויים מנטליים, ואילו אחרות נמנעות מהם. חלק מרגיעים את תודעתם באמצעות סוג הליכה טקסית אִטית, הדומה להילוך חסידה, או בעודם לועסים את מזונם אינספור פעמים. השיטה הנפוצה ביותר ב"דברי זקני המסדר" (טהרוואדה) היא לספור את הנשימות או להיות מודעים למַעֲבָר שלהן בנחירינו. "הדרך הגדולה" (מהיאנה) כוללת משאלות חזקות למען כל היצורים, או מתמקדת בזיהוי היווצרותן התלויה-הדדית של כל התופעות ו"ריקותן" הבסיסית. חוויית ההבנה השנייה – ולא רק "הרהור" בה – זו תובנה הנקראת לְהָגטוֹנְג (בטיבטית) או וִיפַּאסַנָה (בסנסקריט), והיא החלק השני של "דרך התובנה" ומצביעה ישירות על מהות ה תודעה.
לבוטחים בטבע ה בודהה שלהם שלב הבנייה ב מדיטציה של דרך היהלום (צֶ'ה-רִים בטיבטית), שפירושו שלב הלידה של היבט-בודהה, הוא הסוג היעיל ביותר של שִי-נֶי. כאן מקבלים הגוף, הדיבור וה תודעה את המשוב החוזר מדמויות האור והאנרגיה (הדומות להולוגרמה) הנקראות ייִדמים; מתנודותיהם הטבעיות, הנקראות גם מנטרות; ומחווייתם את המרחב והשמחה כבלתי נפרדים. בין אם מופיעה דמות ברורה, ובין אם אנו פשוט חשים את הדמות ויודעים כי ה הארה נמצאת היכן שרק חושבים עליה – ככל שניטיב להכיר את האיכויות של היבט-בודהה מסוים, וככל שנשאף בחוזקה לקבל איכויות אלו, כך תתרחש העברה רבה יותר. לחווייתן של דמויות טהורות אלו – נקביות או זכריות, שלוות או מגינות, בודדות או באיחוד – ולאמון הנובע מהאנרגיה והברכה הנחווֹת יש השפעה מוחלטת ומעמיקה. תנודות הלב שלהן (מַנטְרָה בסנסקריט; נגָג בטיבטית) והמרת העולם הפנימי והעולם החיצוני שלנו לחוכמותיהן המושלמות ולארצות הטהורות שלהן משפיעות בו-זמנית על הגוף, על הדיבור ועל כל רמות ה תודעה.

מדיטציות היידם מספקות אינספור מראות מוארות, כדי שה תודעה תגלה את הבהירות, החמלה והחוכמה שלה. האושר העילאי והכרת התודה, שמופיעים בעת ההתמזגות עם היבטי-ה בודהה כביטוי של הלאמה שלנו, ודרך התמוססותן של כל הצורות לתוך המרחב האל-זמני וחסר-הגבולות – אך עתיר מידע – יְכַלו אינספור צעיפים בתודעתנו, ובמוקדם או במאוחר תופיע מודעות חובקת-כול. מצב המודעות הקורנת אשר מעבר לתפיסה או לצורה, הנובע מכך, נקרא דְזוֹג רִים ("שלב הסיום"). מצב זה תואם לשלב השני בדרכו של מאיטריפה. כדי לעשות את הצעד האחרון לרמת החותם הכביר עלינו להפנים שהמודט, ה בודהה שעליו מודטים וה מדיטציה עצמה – סובייקט, אובייקט ופעולה – כולם היבטים של אותה שלמות. תובנה זו תפתח את מלוא הפוטנציאל של ה תודעה ותביא ל הארה.

הגישה השלישית והמקיפה ביותר ל הארה – דרך ההזדהות עם מורה – מאחדת ומברכת את דרך השיטות ודרך התובנה שתוארו. שיטה זו היא בעלת משמעות בכל מצבי החיים. לפני 950 שנה תיאר נַרוֹפָּה, מורו של מַארְפָּה, את השפעותיה כשוות-ערך ל מדיטציה על 10,000 דמויות יידם של אור ואנרגיה. היא עושה שימוש בכל איכויות ה תודעה, ומוּזנת מיכולתנו לאינטואיציה נלהבת. כוחה להרחיב את אמון ה תודעה במורה – כביטויו של הפוטנציאל הטבוע בנו – מביא את התוצאות המהירות ביותר. למעשה יכולה גישה זו של הזדהות להירשם כדרך עצמאית לחלוטין, מכיוון שהמורה העיקרי שלנו, קַרְמַאפָּה ה-16 רַנְגְג'וּנְג רִיגְפֶּה דוֹרְגֶ'ה, נתן אותה להאנה ולי בצורה זו. עד לאחרונה, כשטקסטים אחדים שהתגלו בטיבט הוברחו החוצה, נראה שאיש לא היה ער לכך שקרמאפות קודמים עשו בדיוק את אותו הדבר. היא מוכרת כלַאמֶי נַאלְג'וֹר (בטיבטית) או גוּרוּ יוֹגָה (בסנסקריט), והיתה תמיד כוח ההמרה הסודי של קו-המשכיות הקאג'יו. יותר מאי-פעם היא מהווה את אבן הפינה של הקבוצות האידיאליסטיות החדשות של דרך היהלום במערב. מדיטציות על הלאמה הקרוב לנו ביותר ועל קרמאפה ה-16, כבלתי נפרדים מתודעתנו וכמראות המשקפות את הפוטנציאל שלנו, מסייעות ליותר תלמידים להיפתח לברכתה של השושלת מכל תרגול אחר בימינו; אולם מסירות צריכה תמיד להיות משולבת בבגרות אנושית. האמון במורה, אסור שיוביל אף פעם לתְלוּת, להתנהגות חסרת הומור או לחיקוי כפייתי. הנזק הנגרם מנטיות כאלה בלט בשערוריות התכופות בכַּתות הכריזמטיות. ללאמה יש רק תפקיד אחד: לעזור לתלמידיו למצוא את המרחב חסר הפחד שהוא עצמו כבש, וכך לעשותם עצמאיים. בתוך החירות של מודעות בלתי מסוננת אנו מגלים את האיכויות המושלמות, שנכחו תמיד בכל העולמות ובתודעת כולם.
ההתפתחות שתוארה – של מודעות, אנרגיה והזדהות – צריכה להיות מעוגנת מהר ככל האפשר בהשקפת החותם הכביר. יש לפתח אותן דרך ארבע הרמות של מימוש מוחלט זה ולהביאו לפריו המוחלט. די בתובנה אחת כדי להפוך כל אירוע להתנסות מאירה: התלות ההדדית של סובייקט, אובייקט ופעולה. השקפה נעלה זו מאפשרת לכולם להיות בו-זמנית מחוברים לחיים ואחראיים. בשלות אמיתית, פירושה להחזיק בראייה לטווח הרחוק ולמלא את צורכיהם הממשיים של היצורים על-ידי עבודה עם הסיבות – במקום להיענות, מתוך ראייה קצרת-טווח, למשאלותיהם השטחיות והמתחלפות. מי שיכול לראות את העולם כזרם החלומות האישיים בתוך חלום משותף אחד, כפי שאכן הוא, לא יכול שלא לעבוד בחמלה לטובת כל היצורים.

לפיכך אין זה משנה אם אנו משתמשים במדיטציות מרגיעות על מנת לאפשר את הופעתה של החוכמה חסרת-הגבול של ה תודעה, כשאנו מוּנָעים על-ידי ההרגשה שמרחב הוא שמחה – או אם מסירות מלאת תודה ואמון בטבע המואר שלנו מניעים אותנו בדרך ההזדהות; כל דרך מובילה ל הארה – הפרי של החותם הכביר.
בזמן שלימד בטירה גרמנית במהלך שנות השמונים אמר קוּנְזִיג שַמַארְפָּה, שקרמאפה ה-16 לא יכול היה להעביר את הדרך שלו בת הצעד היחיד ל הארה, כיוון שהזמנים אז היו מטורפים מדי; אולם כיום פתוחה הגישה המורכבת מארבעה שלבים בפני כל מי שיוצר את התנאים הנדרשים. אף שקרמאפה ה-3 לא משתמש בחלוקה זו ב-25 הבתים שלו, עליה להיכלל כאן למען ההשקפה הרחבה ביותר.
באחדהּ את הבסיס, הדרך והמטרה, נקראת הרמה הראשונה "חד-נקודתיוּת". במצב זה נהנית ה תודעה ממה שיש. היא כה מלאה ברשמים טובים, שאינה צריכה דבר משום מקום אחר.

אחר כך מגיע מצב ה"אי-מלאכותיוּת". כאן אנו מפסיקים בטבעיות להעמיד פנים, לשחק משחקים או להתנהג בשטחיות. מאחר שייחודו של כל דבר הוא בבירור כה עשיר וניכּר, נושר כל דבר מלאכותי.
בשלב השלישי מגיע "טעם אחד", שבו נהיה החוֹוֶה מודע לעצמו מאחורי זרם החוויות, והראי האל-זמני של ה תודעה מגלה את מהותו הקורנת מתחת לבבואות שהוא משקף. לעתים יכולים גם הלא-מודטים לחוות מצב זה, שבו ה תודעה פתוחה ומודעת לחלוטין. חיפושם של כה רבים אחר התרגשות מראה את חשיבותה ואת גדולתה של השמחה המופיעה מאליה. מרגע שהושגה ברמות הפנימיות והסודיות, היא קורנת מבעד לכל חוויה מותנית ולא אובדת עוד לעולם.

למצב האחרון והמוחלט הוענק שֵם, שהוא למעשה בדיחה. מאחר שמהותו היא המימוש הגבוה ביותר – כשהיקום רוטט מצחוק – לא ניתן לתארו בפנים רציניות. הוא נקרא לא-מדיטציה, אך למעשה פירושו להיות ללא מאמץ, מכיוון שאין עוד דבר להשיג. כאן מורגשת העוצמה של 10,000 וולט בכל תא בגוף, ואנו עובדים ללא הרף עבור אחרים מבלי לחשוב אפילו ש"אני" עושה משהו "עבורכם". מעבר לחושינו הרגילים אנו חוֹוים את ה תודעה דרך התנודה של כל אטום.

וכך, משהפכנו לבודהה, שום הפרדה בזמן או במרחב אינה מגבילה או ממשית. אנו פועלים מתוך ידיעת-כול של ה תודעה, ומועילים ליצורים באופן מתמשך כאן ועכשיו. כך הופכים כל הדברים למלאי משמעות, והכול הוא משחקה החופשי של ה תודעה. כל יצור מזוהה כבודהה שעליו רק לגלות את מהותו, והעולם הוא באמת ארץ טהורה. זו היא ה הארה האמיתית, מצב החותם הכביר.
25 הבתים הבאים של הצָ'אג צֶ'ן מוֹנְלָם, שחוברו על-ידי קרמאפה ה-3, רַנְגְג'וּנְג דוֹרְגֶ'ה, לפני 700 שנה, ניתנים לקריאה ללא תלות במקורות אחרים. הם מצביעים על טבעה של ה תודעה, ולכן הם נדירים ויקרי-ערך.