מאת: לאמה אולה נידהל
כשאנשים מדברים על בארדו, בדרך-כלל הם חושבים על הזמן שלאחר המוות; אולם משמעות המושג רחבה יותר. הוא מתייחס לכל "מצב-ביניים". כל היצורים חוֹוים מצבי-ביניים כאלה במשך כל חייהם עד ל הארה, כשהתודעה מזהה את אורה הבהיר חסר-הזמן. לדוגמה: ברגע זה, בהרצאה זו, אנו בבארדו של הערנות – כך לפחות אני מקווה. אנו מתַקשרים באמצעות סימנים ומילים, וקולטים את העולם דרך חושינו. בלילה הבארדו הוא של שינה, של חושך ושל חוסר-מודעות. לבני-המזל המכירים היטב את המדיטציה אור בהיר, החוויה היא של שכיבה באוקיינוס של אור.
יש גם תקופות שבהן הרשמים המאוחסנים מתעוררים בדרכים שונות, כמו בחלומות. מצב זה נקרא "בארדו החלימה", וקרוב לוודאי שהוא כולל את רוב המצבים שבהשפעת סמים. אחר-כך אנו מתעוררים שוב ומחדשים את מודעות הערנות. ברור שכל מה שצוין עד עכשיו מותנה ומשתנה, ואינו יכול לשמש ככלי עזר מתמיד עבור היצורים; אולם אם אנו מודטים, מתגלה מצב שבמהותו הוא אור בהיר אל-זמני, מודעות שאינה תלויה בדבר. זה מעבר ללידה ומוות, ללא הופעה או העלמות. מטרת כל התרגולים של דרך היהלום מכוונת להביא לכך, שתמיד תהיה נוכחת מודעות קורנת. גם אנשים וגם חיות נעים במשך זמן חייהם בין שלושת מצבי הבארדו: ערנות, שינה או חלימה. בזמן המוות מופיעים שלושה מצבי בארדו נוספים.
תחילה מגיע תהליך המוות עצמו. בין אם המוות מהיר או אִטִי, מתקיימת המרה. לאחר מכן מגיע פרק-זמן, בו ה תודעה ממשיכה בזרימתה הרגילה מהחיים הקודמים. אחרי שברור שבאמת מתים, מתקיים תהליך בנייה מחדש, התלוי במצב השולט, וה תודעה נכנסת לעולם חדש מבין ששת תחומי הקיום. תמיד היה כך. כשם שלמרחב אין התחלה, גם ל תודעה אין נקודת מוצא. מבחוץ, כמו מבפנים, היא תמיד משחקת, מבטאת וחוֹוה את עושרה באינספור דרכים. תמיד התחלפו ששת מצבי הבארדו – שלושת היומיומיים, והשלושה הבאים אחריהם – כשיצורים לא משוחררים נעים לעבר חייהם הבאים.
באתם לכאן הערב כדי לדעת על האחרונים. כדי להבין מה קורה בזמן המוות, עלינו להסתכל קודם על ה תודעה. במהותה ה תודעה היא מרחב. אין לה צבע, משקל, ריח או גודל. היא אינה עשויה מדבר-מה. היא לא נולדה, היא לא תמות. היא לא הגיעה משום מקום, ולכן גם לא תעזוב לשום מקום. אולם מרחב זה אינו חור שחור. היא אינה מצביעה על היעלמות ולא על חוסר-קיום. טבעה עשיר. היא משחקת, מבטאת את עצמה, חולמת, מאפשרת לדברים להתרחש, ואז ממיסה אותם שוב. היא בעלת כוח אדיר – ובו-זמנית אינה מוגבלת. אין לה סוף, ודברים נוספים יכולים תמיד להתרחש. כשהכרה זו קורנת, שום רגש מותנה לא יכול להשתוות לה, וחוסר-פחד, שמחה ספונטנית וחמלה פעילה חסרת-רגשנות ומרחיקת-לכת מופיעים בצורה טבעית. אילו היה זה מצבם הקבוע של היצורים, אילו תמיד היינו מודעים ל תודעה עצמה – היה הכול קל. ומוות והיוולדות מחדש היו כמו החלפת בגדים. האור הבהיר של ה תודעה, מודעותה הקורנת, השמחה והכוח של פעילותה לא היו פוסקים אף פעם. ללא כל הפוגה של המודעות, ובראיית גופנו ודיבורנו יותר מתמיד ככלים, היינו בוחרים אז בחופשיות את היוולדותנו מחדש במקומות שבהם תהיה התועלת שלנו לאחרים מרבית.
כמובן רחוק הדבר מהחוויה היומיומית של רוב היצורים. כל מי שאינו מודט רואה את מהותה של ה תודעה לעתים נדירות, במבט חטוף, ורק במקרה – כמו בזמן עשיית אהבה או תוך כדי צניחה חופשית לפני שהמצנח נפתח. בין אם רעננותה הנצחית מתגלה דרך תהליך מודע או באופן מקרי – אלו הוודאות המוחלטת והשמחה העמוקה, המופיעות כששוכחים לקוות, לפחד או לצפות. היא מבטאת את עצמה כאהבה בעלת מעט תפיסות. אולם במקום האור הבהיר של ה תודעה או תובנותיה הארעיות יותר, מזדהים יצורים לא-מוארים עם הזרם מלא-הרשמים שלה. הם מחפשים אחר מהות מתמידה בזרם המשתנה, הנוצר באמצעות גופם ופעילותם השכלית.
מצבים ורגשות כאלה אינם יכולים להתמיד, אף-על-פי שהם נחשבים אמיתיים. טבעם הוא כמו נהר: אף שמים חדשים זורמים בקביעות, עדיין קיימת המשכיות, ואנשים מזדהים אִתָּה כזרם של מודעות. קיימת סיבה ותוצאה בין ילד בן 7 לבין המבוגר שמאוחר יותר יהיה בן 70. בלי הראשון לא יכול להיות האחרון, למרות שכל חלקיק, כל מולקולה הם חדשים.
בנקודה מסוימת תהליך זה כבר אינו יכול להיות מותאם לגוף. כשהגוף אינו מסוגל עוד להחזיק את ה תודעה – בא המוות. המוות נראה שונה, אם מתים לאט – כמו מאיידס או סרטן, או אם הגוף מתפוצץ לחתיכות עקב דריכה על מוקש או תאונה במהירות גבוהה. כך או כך, התהליך שמתרחש זהה. בין אם זה קורה בן-רגע או במשך פרק זמן ארוך יותר – האנרגיה, שהיתה מפוזרת בדרך כלל בכל הגוף, נעה תמיד אל עבר צירה הראשי. על-פי הדתות הגדולות של ההתנסות, הגוף מייצר מערכות אנרגיה שונות, והן תלויות במטרה המבוקשת – בין אם היא מצבי האלים חסרי-הצורה, חיים ארוכים מאוזנים או אורה הבהיר של ה תודעה. בהינדואיזם זה פועל בעמוד השדרה, בטאואיזם – באליפסה דרך הגוף ובבודהיזם מונחת תעלת האנרגיה המרכזית בין נקודה הממוקמת במרחק שמונה אצבעות מאחורי הקו המקורי של תחילת השיער על קודקוד הראש ומסתיימת ארבע אצבעות מתחת לטבור. מצינור אנרגיה ראשי זה שבמרכז הגוף מסתעפים חמישה גלגלים שונים ל-72 אלף תעלות. בהיותן נקביות, הן במהותן אינטואיציה ומרחב. בתוכם נמצאות אנרגיות זכריות פוטנציאליות, המתעוררות במלואן רק בזמן ה הארה. טבען הוא חמלה ושמחה. בזמן תהליך המיתה נסוג תחילה הקשר עם החושים החיצוניים אל מרכז הגוף, ואז מתמוטטים חמשת הגלגלים אל תוך תעלת האנרגיה המרכזית. במהלך תהליך זה מאבדים תחילה כוח, מורגש לחץ על הגוף, ורשמים תחושתיים הופכים לא ברורים. אז מאבדים שליטה על היסוד הנוזלי, ומרגישים כאילו צפים על המים ומזילים ריר מהפה ומהאף. עקב כך מתייבשים, וקור חודר מהקצוות. עכשיו, קרוב למוות, הנשימה רדודה וקשה, והלא-מודטים מאבדים את יכולתם האחרונה לרכז את תודעתם. בהתאם לקארמה, הרשמים שנספגו במשך חיינו, יכול הכול להופיע: מהרגשות הנפלאים של משמעות השמחה שחוֹוים אחרי פְּהוֹוָה – עד למצבים של אובדן עצום עם פחד ותסכול. יכול אף להיות, שה קארמה כבר גלויה מאוד לעין. בסוף אנו נושפים שלוש נשיפות מאוד ארוכות – וזהו זה. אף שבמצב זה אנשים מוגדרים מתים, נמשך תהליך אנרגטי בתוך הציר המגנטי של הגוף במשך 20 עד 30 דקות.
תעלה זו הופיעה, כשמודעותנו מהחיים הקודמים נפגשה עם הזרע והביצית של הורינו. בנוסף למידע הגנטי, שסיפק בסיס לגופינו הנוכחיים, נשא כל אחד משני התאים גם מטען אנרגטי. במדיטציה נחווה היסוד הזכרי כלבן והנשי – כאדום. בזמן שביליוני תאים עוצבו לגופינו האנושיים, נעה האנרגיה הלבנה כלפי מעלה, וכעת היא מרוכזת בערך במרחק שמונה אצבעות מאחורי קו השיער המקורי על קודקוד ראשנו. באותו זמן נעה האנרגיה האדומה כלפי מטה, וכעת נחה במרחק ארבע אצבעות מתחת לטבור, באמצע הגוף. בין שני קטבים אלה ממוקם הציר עם הגלגלים והתעלות שהוזכרו לעיל. אחרי שמפסיקים לנשום, במהלך 10 עד 15 הדקות הבאות, משחררת האנרגיה הלבנה את אחיזתה בקודקוד ראשנו ונעה כלפי מטה לכיוון הלב. בדרכה למטה נחווה אור בהיר נפלא, כמו מהירח – בעוד 33 רגשות, שבסיסם בכעס, נעלמים. רבים שומעים את קולה המתמשך של ההברה הַאנג, והזיכרון כה עז, עד שלעתים קרובות אנו רואים יצורים שמתו לפנינו.
אחר-כך עולה אור אדום מהנקודה הממוקמת ארבע אצבעות מתחת לטבור. ההרגשה מאוד חזקה, והאור הוא כמו שקיעת שמש עמוקה. בזמן שהוא נע מעלה לכיוון הלב, גם הפעם במשך 10 עד 15 דקות, שומעים רבים את התנודה העמוקה אָה. ברגע זה נעלמים ארבעים רגשות של היקשרות, ומרגישים שמחה שלא תתואר. כך מתמזגות 20 עד 30 דקות לאחר המוות שתי אנרגיות אלה במרכז חזנו, והכול הופך לשחור. בזמן שזה קורה, מתמוססים שבעה צעיפים הנובעים מבורות.
אז מופיע אור קורן, מודעות על-אישית לחלוטין. אם אנו יכולים להחזיק במצב זה, נקראת ה מדיטציה "טוּגְדָם", כלומר ה תודעה תחומה בלב במצב שאינו מפריד את האמת הפנימית מן החיצונית. כאן היא פתוחה, ומהות בהירה ובלתי-מוגבלת מתפשטת לכל הזמנים והכיוונים; זוהי מודעותם של לאמות, כמו קרמאפה. ניתן להשוות זאת לפגישה של תינוק עם אמו; אם ניתן להחזיק בזה, יש הארה אמיתית. כל הפרדה בין מרחב ואנרגיה – כמו בין עבר, הווה ועתיד – מתפוגגת.
כל מי שאינו מסוגל להחזיק במצב זה מאבד את הכרתו. ספר המתים הטיבטי מציין תקופה של שלושה עד ארבעה ימים ללא הכרה לאחר המוות; אולם כאשר באים אלי אנשים מתים, מלבד היותם שקופים הם נראים כמו שנראו כרגיל, וזה קורה תמיד אחרי 68 שעות. אני חושב שהסיבה לכך היא שכולם היו אנשים עירוניים ומלומדים מאוד. לכן תהליכיהם המנטליים היו מאוד מהירים.
כשאנו מתעוררים אחרי המוות, אנו מרגישים שמשהו אינו בסדר ביסודו. אולם, אפילו אם גופנו משומר, אנו נמנעים מלהסתכל עליו, ובמקום זאת מנסים להימלט. מצב זה מבלבל ביותר, מפני שאפילו ללא גוף, בכל מקום שחושבים עלינו – אנו שם באופן אוטומטי. גם האינטליגנציה שלנו הרבה יותר חדה מאשר כשהיינו בחיים, ואף שביכולתנו לקרוא את המחשבות של החיים, אנו לא יכולים לתקשר אתם. כשאנו מתיישבים על כיסא, אנשים מתיישבים עלינו; וכשאנו מדברים אליהם, הם פשוט עוזבים את המקום. למרות הסימנים הרבים כל כך, אין היצורים רוצים לדעת שהם מתים. אחרי שלושת ימי חוסר-ההכרה, מגיע שבוע, שבמהלכו אנשים ממשיכים בתוך העולם הרגיל של חייהם הקודמים. אחר-כך איש מהם אינו מסוגל עוד להימנע מלהיווכח בחסרונו של הגוף הפיסי. הכרה זו יכולה להתגבש, כשאנו עומדים מול מראה ואיננו רואים השתקפות. חלק מוצאים עצמם הולכים על חול דק מבלי להשאיר כל עקבות, ואחרים, שמים אולי את ידיהם במים רותחים, ולא נכווים. ברגע זה ה תודעה יודעת: "אני מת כעת, אין לי גוף עוד". ההלם הוא כה קשה, שאנו מאבדים את ההכרה בשנית.
כשאנו מתעוררים שוב, התקדמה כבר ה תודעה לתוך מצב חדש. כאן נפסק הזרם המשותף של פני-שטחה של מודעותנו הרגילה, והרשמים האישיים התת-הכרתיים מגיחים על-פני השטח כחוויות מאוד חזקות. אף שאפשר להשוותם עם חלומות אישיים ביותר, אנו גם רואים אותם כממשיים ומרגישים תקווה וסלידה.
בעוד אנו ממשיכים להחזיק ולדחות כתמיד במשך לא יותר מחמישה וחצי השבועות הבאים (וכך שלושת מצבי-הביניים לא אורכים יותר משבעה שבועות בסך-הכול), נטייתנו החזקה ביותר מבקיעה דרך חוויות ה תודעה האחרות. אם אין לנו עזרתם של הלאמה או של תרגול מדיטציה סדיר, קובעות נטיות אלו את כיוון היוולדותנו-מחדש הבאה. אף שהעולם האנושי מספק תחום רחב של אפשרויות קארמיות – מסבלן של נשים מוסלמיות ואנשים באפריקה עד לאנשים בעלי סגנון חיים חופשי ומפואר בפרוורים שבמערב – יכולות גם חמש הרמות השונות הלא-אנושיות של הקיום להופיע מתוך הנטיות המאוחסנות בתודעתנו.
שלושה עולמות של אלים מופיעים מרגש הגאווה. אם פעולותינו היו טובות – אך עם הרגש של "אני עושה משהו בשבילך" – הם אינם משחררים; אך בהתאם לתבונתנו, הם יְיַצְרוּ רמות נעימות ביותר של מודעות. הרצונות מתגשמים באופן מיידי או בששת "עולמות תשוקה" או בסיפוק אסתטי כ-17 "עולמות צורה". הגבוהים ביותר מבין האלים הם אלו הנמצאים בארבעה תנאים של מופשטות חזקה. אולם כשהאשליה של "עצמי" מופרד נמשכת בכולם, וכשמלאי הרשמים החיוביים שלהם כלה, האלים נופלים, ורגש אחר עולה על-פני השטח עם הסביבה התואמת אותו. אם הקנאה מתגלה בתור הרגש העיקרי, מגלים היצורים את עצמם בנשקיות. בעבר הם חיפשו אחר חרבות, אך כיום, קרוב לוודאי, הם יחפשו מכונות ירייה. הם מוטרדים קשות מאחרים, הנהנים מהשמחה יותר מאשר הם עצמם. אם הבלבול מגיח בתור ההפרעה החזקה ביותר, עלולה ה תודעה לנסות להתחבא בין סלעים ושיחים; ואם חיות הולכות לשם כדי להזדווג, אנו יכולים למהר ולהימצא ביניהן. כך אנו מסיימים כיצורים בעלי ארבע כפות רגליים ומעיל פרווה יפה גם למשך הקיץ וגם למשך החורף. אפשר גם שהחמדנות תהפוך לשלטת, וכבר במהלך חיים אלה היא עושה את האנשים אומללים באופן ברור. אף שלכמה אנשים יש הכול, רכושם רק כולא אותם. אחרי המוות מתגבש מצב כללי זה להשתוקקות למזון ומשקה. יש חושבים אז שבטניהם גדולות כמו תל-אביב, ופיותיהם כמו קופי מחטים. אחרים חוֹוים שכל מזון הופך לאש, או שרוחות לא נעימות לוקחות אותו מהם. אולם המזהם הגרוע ביותר מורכב מכעס ורצון חולני. זה מבשיל ככאב הגדול ביותר. הידוע כיום כפרנויה. באופן מסורתי אנו יכולים להבחין בשמונה רמות של כאב מחום, ושמונה מקור. בנוסף, קיימים מצב "בשכנות" ומצב "לפעמים".
כפי שכבר הוזכר, הרצונות גרמו לחיים האנושיים הנוכחיים האלה, וימשיכו לעשות כך; אבל ה קארמה דביקה ובעלת השפעות מושהות. לאחר קביעת עולם היוולדות מחדש, היא קובעת גם את סוג הגוף שאנו מקבלים, לתוך איזו סביבה אנו נולדים, ועל-פי איזו מוטיבציה נחיה; אך כבני-אנוש השליטה כולה בידינו. בהיותנו בעלי גוף מוצק ובעלי יכולת להבחין מה מועיל או מביא נזק, יכולים אנו להימנע מזריעת הזרעים לעידנים של אושר ארעי או סבל עמוק בארבעת העולמות הלא-פיסיים, או לתקופות קצרות יותר של קהות כבעלי-חיים. החשוב ביותר הוא להיווכח שאין תחליף לשחרור ו הארה. אלים שוב נופלים; חצי-אלים הם קנאים ונלחמים; חיות אוכלות זו את זו. רוחות תמיד מתוסכלות; ויצורי הגיהינום תמיד סובלים. אפילו לאנשים יש ארבע הבעיות הבסיסיות – לידה, זקנה, מחלות ומוות. גם בשנים הטובות ביותר של חיינו קיימים הקשיים לקבל מה שאנו רוצים, להימנע ממה שאיננו רוצים, להיקשר למה שיש לנו והצורך להסתדר עם מה שבלתי-נמנע. כיוון שזה נמשך מזמן חסר-התחלה, הכרחי למצוא ערכים מתמידים.
כדי לחתוך את השורש של כל הסבל, מייעץ לנו בודהה להתמקד במה שהוא מעבר ללידה או מוות, כלומר במה שאף פעם לא הופיע ואף פעם לא ייעלם. הוא מצביע לא על התמונות – אלא על המראה עצמה, ומראה לנו את האוקיינוס מתחת לגלים. אין חוויה מותנית או מצב חיצוני, היכולים להביא סיפוק אמיתי. רק האור הפתוח, הבהיר וחסר-הגבולות של ה תודעה מלא אושר ומוחלט לחלוטין. מטרת לימודיו – על החיים, על היוולדות מחדש ועל מה שביניהם – מכוונת רק לחלוק בוודאות זו. באמצעות השיטות של דרך היהלום הופכים כל אחד ממצבי הבארדו אחרי המוות, שנזכרו לעיל, לשערים ל הארה. הם מציעים הזדמנות לעימותה של ה תודעה עם טבעה האמיתי ולשחרורה.
